בני זוג שתמכו במנוח לא היו זכאים להסתמך על צוואתו

האם יורש פוטנציאלי רשאי להסתמך על צוואה לטובתו, ואם הסתמכותו לא נושאת פרי, האם צומחת לו זכות תביעה?

יוסף (להלן: 'יוסף' או 'המנוח') נפטר כשהוא בן 94, אלמן ולו בת יחידה. הוא נהג להגיע לים באופן קבוע מאז שפרש ממקום עבודתו, שם הכיר את בני הזוג לוי. בשנת 1997 כשיוסף היה בן 78 עברה אשתו להתגורר בבית בתם היחידה בשל מצבה הרפואי, והיא סעדה וטיפלה בה עד לפטירתה. מעת מעברה של אשתו לבתם, וחוסר יכולתה של הבת להעניק ליוסף את מלוא תשומת הלב, התהדקו הקשרים החברתיים בין יוסף לבני הזוג לוי. בני הזוג סייעו ליוסף בענייני יום-יום שונים, ובפרט בהכנת ובהבאת מאכלים שהוכנו על ידי הגב' לוי.

במהלך חייו הותיר אחריו יוסף שלוש צוואות.

בצוואה הראשונה משנת 2000 הוא קבע כי הוא מוריש את כל זכויותיו בדירת מגוריו לגב' לוי. במסגרת צוואה זו הוא ציין כי הגב' לוי דואגת לו לצרכיו הבסיסיים ולאספקת אוכל וכי מר לוי דואג לכל צרכי הבית.

כעבור חמש שנים אשתו של יוסף נפטרה. מאותה העת חזרה הבת לסייע לאביה באופן תכוף יותר ויותר והקשר ביניהם התהדק. התקרבותה של הבת סימלה את התרחקותו של יוסף מבני הזוג לוי והזדקקות פחותה שלו לעזרתם, עד לסיומה המוחלט של מערכת היחסים בינם לבינו.

כך בשנת 2007 הוא ערך צוואה שנייה שבה קבע כי כל רכושו יעבור לבתו היחידה, וכי הוא מבטל את הצוואה משנת 2000 מאחר שבני הזוג לוי כשלו בביצוע תפקידם כלפיו, כלשון הצוואה. עם זאת, הוא ציווה לבני הזוג לוי מתוך עזבונו תשלום עבור האוכל ששלחו לו במהלך השנים (מבלי לנקוב בסכום). ביולי 2011 עורך יוסף צוואה נוספת ואחרונה בה הוא מוריש את כל רכושו לבתו, ומנשל לחלוטין את בני הזוג לוי.

עם פטירתו של יוסף בשנת 2013, הגישו בני הזוג לוי בקשה לצו קיום הצוואה משנת 2000, תביעה כספית בסך 780,000 ₪ בגין פיצוי כספי עבור עזרתם ליוסף וכן תביעה להחזר הלוואה בסך 100,000 ₪. מנגד, הגישה בתו של יוסף התנגדות לקיום הצוואה משנת 2000 וכן בקשה לצו קיום הצוואה האחרונה משנת 2011, אשר לקיומה התנגדו בני הזוג לוי.

בני הזוג לוי טענו כי הצוואה האחרונה לא תקפה בשל חוסר כשירות של יוסף באותו הזמן שנערכה הצוואה האחרונה, כי הבת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת וכי הייתה לה מעורבות אסורה בעריכת הצוואה. בתו של יוסף טענה כי הוא היה כשיר בעת עריכת הצוואה וכי הצוואה מביעה את רצונו העצמאי להוריש לה את רכושו.

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופטת תמר סנונית פורר) פסק כי בני הזוג לוי לא הצליחו להצביע ולו על ראשית ראיה המעידה על העדר כשרות של המנוח לצוות. נוסח הצוואות ושמיעת עדותה של עורכת הדין שערכה את הצוואה לא הותירו עוד צל של ספק – המנוח הבין את מהות הצוואה ואת ההשלכות. בני הזוג לא עמדו בנטל ההוכחה כי לבת הייתה השפעה בלתי הוגנת ולא הצליחו לבטל את החזקה שהצוואה נערכה מרצונו החופשי של המנוח.

להיפך – הבת הביאה ראיות ועדויות המצביעות שהצוואה נערכה מרצונו החופשי. לגבי הצוואה משנת 2000 נקבע כי מדובר בעסקה מפורשת שנעשתה בין בני הזוג לוי לבין המנוח שבה הם מעניקים לו טיפול והוא בתמורה מוריש להם את דירתו. והרי סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".

למעלה מכך בית המשפט מצא עילות נוספות לביטול צוואה זו שכן הוכח כי בני הזוג לוי היו מעורבים בעריכת הצוואה והשפיעו על המנוח כי יקיים את העסקה ביניהם באמצעות עריכת הצוואה. בני הזוג לוי לא הסתפקו בבקשה לצו קיום הצוואה הראשונה ועתרו בתביעה לפסיקת שכרם ו/או השבת הוצאותיהם ו/או שיפויים מכספי עיזבון המנוח בגין עזרתם למנוח במשך שנים, תקופה אשר לטענתם השתרעה על פני 30 שנה.

ליתר דיוק טענו בני הזוג כי הינם זכאים להחזר כספי של 780,000 ₪ שחושבו לפי סך של 500 ₪ לשבוע כפול 52 שבועות בשנה כפול 30 שנה = 780,000 ₪.

כמו כן, הם טענו כי הלוו למנוח סך של 100,000 ₪ לרכוש את מחצית חלקה של אשתו בדירת המגורים ותשלום לבת עבור כך לצורך שיכונה של האם בבית אבות. לטענתם מאחר ולא קיבלו את המגיע להם על פי הצוואה משנת 2000 הרי שאז עומדת להם זכות לקבל שכר מהעיזבון מכח דיני עבודה. בנוסף כי הם זכאים להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט מאחר שהמנוח קיבל מהם לאורך שנים "נכס, שירות או טובת הנאה".

מנגד טענה הבת כי יש לדחות את הטענה שבני הזוג תמכו כספית במנוח ו/או הלוו לו כספים כלשהם. לדבריה המנוח היה אדם מסודר מבחינה כספית שמעולם לא נזקק לעזרה כספית והצביעה על כך שבסוף שנת 2011 היו בבעלותו של המנוח כספים נזילים בסך של כ- 2,500,000 ₪.

בית המשפט בחן את השאלות האם יורש פוטנציאלי רשאי להסתמך על צוואה לטובתו, ואם הסתמכותו לא נושאת פרי, האם צומחת לו זכות תביעה

בית משפט קבע כי התשובה לשאלות אלו היא שלילית. לדברי בית המשפט קבלת הטענה כי בני הזוג זכאים להסתמך על עריכת הצוואה לטובתם הינה בניגוד לאמור בסעיף 8(א) לחוק הירושה. קבלת הטענה כי לבני הזוג לוי יש זכות הסתמכות על ההסכם שבאה לידי ביטוי בצוואה, משמעה מבחינה משפטית כי ההסכם תקף וזאת בניגוד לאמור בחוק הירושה.

עוד נקבע כי בני הזוג לא יכלו ולא היו זכאים להסתמך על עריכת הצוואה כמצמיחה להם זכות תביעה. זכותו של המנוח הייתה לשנות את צוואתו בכל עת. קביעה כי ההסתמכות תקפה כמוה כקביעה של שלילת זכותו של המנוח לשנות את צוואתו. לכך אין עיגון בחוק הירושה ובפסיקה.

יחד עם זאת, קבע כבוד בית המשפט על פי נוסח הצוואה השנייה כי המנוח סבר בשנת 2007 כי לבני הזוג לוי מגיע פיצוי ותגמול עבור טרחתם עבורו בהכנת אוכל. למעשה המנוח אישר כי הייתה עסקה בינו לבין בני הזוג לוי ואישר כי הם זכאים עבורה לתגמול. בנסיבות הללו סבר בית המשפט כי בני הזוג ביססו את עצם זכאותם לתגמול כספי עבור סיועם למנוח.

בית המשפט הגביל את התקופה, דחה את טענתם של בני הזוג לסיוע למנוח במשך 30 שנה, וקבע כי פרק הזמן שבו סייעו לו היה החל סביב עזיבת אשתו של המנוח לבית הבת, קרי 1997, והסתיים לכל המאוחר ב- 2007. מאחר ולא הייתה מחלוקת כי הסיוע ניתן משנת 2000 ובשל התיישנות קבע בית המשפט כי בני הזוג לוי זכאים לתגמול עבור 7 שנים בלבד בהם הוכח כי סייעו למנוח. נקבע כי עיקר הסיוע התמקד בהכנת אוכל, טיפול בצרכי הבית ולקיחתו לטיפולים רפואיים.

בני הזוג טענו כי הלוו למנוח כספים, ורכשו עבורו מצרכים מכספיהם באופן קבוע. אך להוכחת טענות אלה הם לא הציגו כל ראיה, לא קבלה אחת, לא אסמכתא אחת לטובתו של המנוח. בכך למעשה קרסה גרסתם. ספק רב כיצד לטענתם הוציאו עבורו סכומים ניכרים מדי חודש בחודשו והם לא יכולים להצביע על חיוב אחד בכרטיס אשראי, קבלה אחת להוכחת טענותיהם, כך לדברי בית המשפט.

הכרעת בית המשפט בדבר הגמול הכספי המגיע לבני הזוג עבור סיועם למנוח

בני הזוג לוי טענו לתחשיב שבו הם זכאים ל- 500 ₪ לשבוע עבור הארוחות שבישלו למנוח, שכר טרחתם עבור ניקיון, כביסות, עריכת קניות, הסעה למרפאות וטיפולים והשקעת זמנם ומרצים. מאחר ונקבעה זכאותם על פני 7 שנים בלבד, אמור החישוב להיות לטענתם 182,000 ₪.

לאחר בחינת משך זמן הסיוע, היקפו וכלל הנסיבות שהוכחו קבע בית המשפט כי התשלום החודשי לו זכאים בני הזוג לוי עבור סיועם יעמוד על סך 2,000 ₪ לחודש. כלל התגמול לו הם זכאים עבור הסיוע במשך 7 שנים: 7 שנים X 12 חודשים כפול 2,000 ₪ לחודש = 168,000 ₪.

כמו כן, נקבע כי פסיקת התגמול לבני הזוג יכולה להיות גם מכוח ההסכם המפורש שהיה בינם לבין המנוח, וגם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט. אך הם לא זכאים לכפל פיצוי. יוער כי התביעה להשבת כספי ההלוואה בסך 100,000 ₪ נדחתה בשל התיישנות ומאחר וההלוואה כלל לא הוכחה.

יצוין כי מתוך סך 168,000 ₪ קוזזו הוצאות הבת בגין ניהול ההליך בסך 46,800 ₪.

*כל השמות בדויים