השפעה בלתי הוגנת

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנערכה תחת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, מרמה או תחבולה – בטלה.

כאשר עסקינן בטענה להשפעה בלתי הוגנת, הפסול אינו בהשפעה. חוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פד"י נד' (2), 337; ת"ע (חי), 639/90 סטינבוך נ' מזרחי, פ"מ תשנ"א (א'), 407).

מהי השפעה בלתי הוגנת?

לביהמ"ש יכולת מוגבלת לעמוד על צפונות רצונו של אדם שאינו עוד בחיים.
השאלה אם ההשפעה היתה בלתי הוגנת היא שאלה ערכית נורמטיבית ועל ביהמ"ש לקובעה על פי מושגים של מוסר אישי ומוסר חברתי. יש קושי ניכר בקביעת מאפייניה ותחימת גבולותיה של השפעה בלתי הוגנת ואלה יקבעו תוך שאנו מכוונים מחשבותינו לרצון האמיתי והחופשי של המצווה.

יש לציין, כי ההבדל בין השפעה בלתי הוגנת להשפעה הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואינו ניתן לתחימה חד משמעית אלא קשור במהותה של הגינות.

אומר כב' השופט חשין בע"א 5185/93, היועמ"ש נ' מרום, פד"י מט' (1), 318:
"כל אחד מאיתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעת הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותינו גם מאילוצים אלו ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו…. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו האמיתי של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון… החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה מעשה שבכל יום אלא בהשפעה שיש בה מרכיב אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי. המושג "אי הגינות" הוא מושג מסגרת ותוכנו ימצא בהכרעות אינדיווידואליות שתעשנה מעת לעת, על פי השקפות הפרט והכלל בתקופה מסוימת ובמערכת מסוימת".

לנוכח הקושי להוכיח השפעה בלתי הוגנת על אדם שאינו עוד בחיים, והואיל והראיות הם בד"כ נסיבתיות, נקבעו בחקיקה ובפסיקה כללים וחזקות אשר יש בהם כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת.
חזקה ראשונה היא חזקת כשרות הצוואה והמצווה לקיים את דברי המת. הכלל הראשון נקבע בפרשת סוטיצקי מפי כב' השופט זילברג ועל פיו, הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, עליו מוטל נטל השכנוע להוכיח את קיומה (ע"א 190/62 סוטיצקי נ' קליינברוט, פד"י כב' (2), 138).

החריג לכלל זה נקבע מפי כב' השופט ברנזון בע"א 423/95 בן נון נ' ריכטר, פד"י לא' (1), 372):
"כאשר הנסיבות אופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח, כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר במקרה כזה חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה".
המבחנים להשפעה בלתי הוגנת

הפסיקה בחנה טענות רבות של השפעה בלתי הוגנת. באופן כללי, ככל ששיעור הנסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת רב יותר, כך תהא הנטיה לפסול את הצוואה . להלן חלק ממבחני הפסיקה לבחינת השפעה בלתי הוגנת:

• תלות מקיפה ויסודית;
• היקף התלות ועומקה (תלות כלכלית, תלות טיפולית, תלות נפשית וכו');
• גיל המצווה;
• מצב בריאותי ונפשי;
• הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה ;
• הנסיבות בהם נחתמה הצוואה ;
• לחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש החסר כוח להתנגד;
• מעורבות בעריכת הצוואה , של הנהנה על-פיה;
• קרבה משפחתית;
• עדים לצוואה המקורבים לנהנים על-פיה;
• מידת אמינות המשפיע בהגינות השפעתו;
• קרבה פיזית;
• יכולת המצווה להיוועץ באחרים באותו מועד;
• מידת "הסודיות" בעריכת הצוואה ;
• חתימת המצווה על צוואה מוכנה להבדיל מצוואה הנערכת במקום;
• חתימת המצווה בדרך שונה מהרגיל;
• צוואה ארוכה וסבוכה מול צוואה פשוטה וקצרה;
• יכולת לבטל הצוואה לאחר עריכתה ואי-ביטולה;
• פירוש הצוואה מפניה ומתוכה (בעיקר נוסח לא סביר בצוואה או טעות המצביעה על אי-סבירות בניסוח או קריאה מדוקדקת של הצוואה ;
• העדר הגיון או סיבה נראית לעין לנישול קרובים בצוואה לטובת רחוקים יותר;
• שינוי ברצונם של המנוחים תוך תקופה קצרה (קיום הוכחה על רצון שונה זמן קצר לפני עריכת הצוואה).

משקלה של כל נסיבה והרכב הנסיבות המכריע, אינן יכולות להיקבע אלא על-פי המכלול הכולל של העובדות המתקיימות בכל מקרה לגופו.

כך, במקרים מסויימים נקבע כי שאלת התלות של מנוח בנהנה היא חזות הכול, וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. לעיתים צירף בית-המשפט קרבה משפחתית לתלות ובאחרים צורפה לתלות חולשה שכלית או גופנית.

כאשר הושלם שלב איסוף העובדות, ובפני בית-המשפט מונחת תשתית עובדתית סופית, אשר מאירה מספר מהנסיבות הקיימות באותו מקרה, כמו גם את עוצמתן – נותרת בפני בית-המשפט הכרעה אובייקטיבית שהיא בעיקרה נורמטיבית, והיא האם מכלול זה מקיים השפעה בלתי-הוגנת, ובמילים אחרות – עד מה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה ועד כמה נכונה המסקנה כי לא את רצונו ביטא המצווה אלא את רצון הזולת.

זווית ראיה שונה בבחינת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת הוצגה על-ידי השופט חשין בעניין מרום. אמנם מסקנתו בפסק-הדין נותרה בדעת מיעוט, אולם ראייתו הנורמטיבית אומצה בפסק-הדין, כמו גם מאוחר יותר בעניין גודמן.

בעניין מרום נדון מקרה בו חתם מנוח על צוואה לטובת מי שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים. אמנם, השופט חשין מנתח את שאלת "אי-ההגינות" שבהשפעה, בנוגע לאדם המבקש להשיג תמיכה ועזרה באחרית ימיו, אולם הרעיון הבסיסי הגלום בגישה זו, כמו גם שכיחות מקרה זה ודומיו במכלול המקרים בהם מועלית טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, מביאים גישה זו לפן מאזן בראיית "אי-ההגינות".

להלן דבריו היפים של השופט חשין במקורם:

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשיו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח – כדבר המובן מאליו – כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת … ואולם המנוח, האדם תלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים …

אין ספק שמצבו הנפשי והפיזי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה ? … הבה נבחון את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? … מוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו…".

יצויין, כי במקרה זה המתואר על-ידי השופט חשין – לא היתה למצווה אופציה אחרת לקבל את "מעט הטובה" ממקום אחר, ועובדה זו מביאה זווית ראויה זו לחידודה.

הינה כי כן, שאלת אי-ההגינות הינה נורמטיבית בבסיסה, מעורבים בה שאלות של חברה ומוסר כמו גם מדיניות חברתית, שבהכרח משתנה עם חלוף העיתים והנסיבות.

איך ניתן למנוע טענות נגד כושרו השכלי של עורך הצוואה?