לאחרונה הגיע מקרה קשה ועצוב, אל פתחו של בית המשפט המחוזי. מקרה זה, שם שוב את הדגש ומפנה זרקור אל עבר הסוגיה המצערת של השפעה בלתי הוגנת על קשישים, המבקשים לצוות את רצונם האחרון, באשר יעשה ברכושם וכיצד יחולק לאחר מותם. במקרה זה, המדובר באישה בת 88 ביום כתיבת צוואתה, חולה, תשושה, ניצולת שואה, אשר נדרשה מסתבר אף בערוב ימי חייה הקשים, לשמור עצמה מ"אוהביה". מה ארע בדיוק באותו מקרה? וכיצד הסתיים והוכרע ע"י בית המשפט המחוזי? התשובות להלן…
בימים אלה ממש, הגיע אל בית המשפט המחוזי, ערעור הנוגע להתנגדותם של נכדיה של המנוחה, לצוואה שזו הותירה אחריה. כאן המקום לציין, כי בית המשפט לענייני משפחה, ששימש כערכאה הראשונה, דחה את התנגדותם של הנכדים וצידד בבנה של המנוחה. ולכן, הותיר את צוואתה השנייה והאחרונה על כנה.
תוכן שתי הצוואות
המנוחה היתה ניצולת שואה בת 90 בפטירתה, אלמנה ואם שכולה לבן אהוב שהלך לעולמו והותיר אחריו 2 בנים, נכדיה, ואם לבן נוסף, אשר בינו לבן הנכדים מהבן המנוח ניטש מאבק משפטי בגין שתי צוואות שהותירה אחריה המנוחה. בכדי להבין מעט יותר, את גדר המחלוקת, נפרט מעט את תוכנן, של שתי הצוואות.
בצוואה הראשונה שהותירה הורישה האחרונה את כל רכושה לבנה, למעט פמוט אותו ביקשה להוריש לנכדתה. כאשר זה הראשון, הינו הזוכה לפי הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה. ואת ביתה, כך קבעה בצוואתה הראשונה, ימכור בנה לפי ראות עיניו, ייקח מסכום מכירת הבית 150,000$, ואת השאר יחלק בין 2 הנכדים, שהינם שאר היורשים.
לעומת זאת, בצוואתה השנייה של המנוחה, שנכתבה כמה שנים לאחר זו הראשונה. הורישה את כלל רכושה, כולל הבית, לבנה (למעט אותו הפמוט לנכדתה.) כאשר, חלקם של הנכדים, יסתכם בזה שיחליט עליו בנה של המצווה, לפי מצפונו. את צוואה זו השנייה, ביקש הבן לקיים. ועקב התנגדותם של הנכדים, שלא התקבלה, הוגש ערעור זה לבית המשפט המחוזי.
נסיבות המקרה
בכדי להוסיף ולשפוך אור על המקרה. נספר שכאמור, המדובר במצווה הסובלת מסדרה של מחלות פיזיות. כאשר אף מצבה הנפשי, היה בכי רע. בנוסף, המנוחה הייתה מוכרת במוסד לביטוח הלאומי כנכה סיעודית. עיקר הסיבות למצבה הנפשי העגום של המנוחה, היה עקב רדיפות הנאצים במלחמת העולם ה-2. וכן, עקב פטירתו בטרם עת, של בנה האהוב והמועדף עליה מאחיו, מבקש קיום הצוואה וכן, אביהם של הנכדים המתנגדים. באשר לזה, אף התבטאה המצווה פעם ואמרה, כי מות בנה שעטף אותה בחום ואהבה, הינו קשה לה אף יותר, מתלאות השואה והנאצים שעברה. ולכל האמור, נוסיף אף את דבריה של המצווה, שבאו לביטוי פעמים רבות, לפי עדויותיהן של שכנתה מזה 20 שנה. וכן, העובדת הסוציאלית שליוותה אותה. וזאת, מטעם עמותה התומכת בניצולי שואה. לפי עדויותיהן של 2 נשים אלו, המנוחה חזרה ואמרה בפניהן, כי בנה מתייחס אליה בצורה מכוערת. כגון, שאיים עליה כי יפסיק לבקרה. ובכך ניצל את בדידותה ואת חרדת הנטישה ממנה סבלה ולא מעט, עקב מות בנה כאמור. בנוסף, גילה הבן אטימות לגבי רצונה של האם להתאבל על בנה ולא הרשה לה לבכות על לכתו מהעולם. ואם לא די בזה, גם נהנה לראות אותה חרדה. וזאת, כאשר אמר לה למשל, שהרחשים שהיא שומעת מעליית הגג, הם של רוחות בנה ובעלה, שאף הוא נפטר לפני שנים רבות. כל הנסיבות הללו ועוד, הביאו את בית המשפט המחוזי ובעיקר מנימוקיו של השופט שאול שוחט, להגיע לתוצאה אליה הגיע…
בית המשפט המחוזי פסק
בית המשפט המחוזי פסק, בפסק דינו מאפריל 2018 כי הנסיבות המתוארות לעיל, יצרו "כר פורה" להיווצרותה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. בית המשפט בהכרעתו, ניתח את המושג "השפעה בלתי הוגנת". כאשר באשר לזאת, ציין כי אין כל פסול היה ונוצרת השפעה על המצווה. ואף, אם המדובר באחד מקורבי המשפחה, אשר נמצא רבות ובאופן אינטנסיבי עם הוריו הקשישים והחולים. להיפך, יש להוקיר התנהגויות מסוג זה. עוד הוסיף בית המשפט, כי כולנו חווים השפעות כאלה ואחרות מהסובבים אותנו, אך אין הדבר אומר כי רצוננו נפגם. אולם, ברגע שאף חלקו השני של המושג מתקיים, קרי שההשפעה הינה בלתי הוגנת. שאז, התוצאה שרצונו האחרון והקדוש של אדם טרם מותו, באשר יעשה ברכושו לא מתקיים. בכדי, להסביר בקצרה, כיצד יחליט בית המשפט, כי התקיימה, השפעה בלתי הוגנת, יבדוק בית המשפט האם תוכן הצוואה הגיוני, לפי האופן שהשופט התרשם מהמנוח המצווה.
ואשר על כן ולאור כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי לאור העדויות והראיות שהובאו לפניו, עולה שהבן היורש, ניצל את מצבה הבריאותי הרעוע, את תשישותה ואת נקיפות מצפונה של אמו על העדפת אחיו מנוח. כך למשל, איים עליה הבן, כי יפסיק לבקרה (איום שאף התממש למשך כשבוע.) עקב כך, הסכימה האם התשושה לגשת עם בנה לעו"ד בלית ברירה. זאת, כפי שאף עלה מעדותן של שכנתה והעובדת הסוציאלית. ולכן, חתמה לבסוף על הצוואה השנייה. צוואה זו שלגביה נקבע, שתוכנה המיטיב עם הבן שהתעמר המנוחה, אינו עולה בקנה הגיוני אחד עם האופן בו התנהג עמה. וזאת בעיקר בחווייתה של המצווה, כפי שעלתה מהראיות במקרה.
לפיכך, פסק בית המשפט המחוזי, כי הצוואה השנייה היא נשוא המריבה, מבוטלת. כאשר בנוסף, ציווה על החזרת ההוצאות שניתנו לבן ע"י הנכדים, בהוראת בית המשפט הקודם. וכן, חייב את הבן בהוצאות בסך של 35,000 ₪ לטובת הנכדים המערערים.
