ביטול צוואה – כיצד מבטלים צוואה?

הדרכים לביטולה של צוואה מנויות בסעיף 36 לחוק הירושה:

36. "(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.

(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".

נמצא כי ביטול צוואה יכול להיעשות באחת הדרכים הבאות:

1. ביטולה במפורש, באחת הצורות לעשיית צוואה;

2. ביטולה על-ידי השמדתה;

3. ביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה.הדיבר "באחת הצורות לעשיית צוואה" מתייחס לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק. הלוא הן: צוואה בכתב-יד , צוואה בעדים , צוואה בפני רשות , צוואה בעל-פה . ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה".ביטול בכתב יד – כיצד? המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על-ידיו (בהתאם לסעיף 19 לחוק הירושה).

כתב ביטול בעדים – כיצד? כתב הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני כתב-הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם (בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה).

ביטול בפני רשות – כיצד? ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב-ביטול הצוואה (בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה).

ביטול בעל-פה – כיצד? המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו (בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה).

בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני הוכשר ברוב דעות ביטול צוואה בפני עד אחד, וזאת על סמך עיקרון העל של כיבוד רצון המת, וכן לאור ההבדלים שבין עריכת צוואה לביטולה.

יוצא אפוא שהוראות החוק בדבר ביטול צוואה נגזרות מההוראות לעריכתה, יונקות מהן ומוסיפות עליהן. בכך טמון ההבדל הראשון בין עריכת צוואה לביטולה. הצורות הנוספות לביטול צוואה , המצטרפות לצורות עריכתה, עשויות להצביע על עמדתו של המחוקק שבחר שלא לדבוק בכל מקרה של ביטול צוואה בדרישות הצורניות וכך נראה שביקש להקל על מצווים המבקשים לבטל צוואתם ולהבטיח את קיום רצונם.

צורות הביטול הנוספות משליכות על רוחבה של יריעת הביטול ובכך טמונה ראשיתה של התפיסה הרואה הבדל בין עריכת צוואה לביטולה, אשר יש בה כדי לרכך את הנוקשות המסורתית בהתייחסות להוראות סעיף 36 לחוק. משהוסיף המחוקק צורות לביטול צוואה , שאין בהן את הסממנים הפורמאליים הנוקשים המצויים "בגרעין הקשה" של הצורות לעריכת צוואה , הרי שהתפישה המייחסת משקל ניכר לקיומן של אותן דרישות פורמאליות בעת ביטול צוואה נחלשת ומאבדת ממשקלה. ברי, כי הדרישות הפורמאליות מיועדות, גם בהקשר של ביטול צוואה , להבטיח כי הביטול יבטא את רצון המצווה וכי אין הוא נובע מנסיבות הפוגמות בכנות הרצון.

דא עקא, המחוקק קבע כי ביטול צוואה על ידי השמדתה אינו מחייב כל סממן פורמאלי שיש להקפיד במילויו. די לו למצווה שיקרע את הצוואה, הא ותו לא. השמדת צוואה יכולה להיעשות ברגע של חולשה, ברגע של כעס, ברגע של סערת נפש. זאת ויותר – על פי ההיגיון המצדד בשמירה נוקשה על הדרישות הצורניות, כיצד זה נהיה בטוחים, לגבי צוואה שבוטלה על ידי שהושמדה – ובהיעדר כל דרישה צורנית – כי לא נפלו בביטול פגמים מהותיים כגון שהביטול נעשה בנסיבות של אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית?

כל אלה מצבים אפשריים המחלישים את הטיעון הגורס כי הקפדה על הצורות הפורמאליות במעשה ביטול הצוואה , באותה מידה כמו במעשה עריכתה, תבטיח את אמיתות הצוואה והרצון. אף על פי כן היה המחוקק נכון לוותר על דרישות הצורה וליתן תוקף לביטול על-ידי השמדה שאין לה תיעוד, שאין לה עדים, שנעשית לעיתים בהיות המצווה בגפו. תיתכן גם אפשרות שהעתקי הצוואה לא כולם הושמדו ואשר על כן עשויה להיפגע הוודאות האם הושמדה הצוואה אם לאו.

מטעם זה יש לראות את מעשה הביטול כשונה ממעשה יצירת הצוואה . על אותה מגמה של גמישות ניתן ללמוד גם מן האפשרות לבטל צוואה במשתמע, לבטל את כולה או את חלקה, וכן מכך שאין הביטול מצריך פעולה נפרדת ועצמאית ודי בעריכתה של צוואה חדשה. שעריכת צוואה (או ביטולה על דרך עריכת צוואה חדשה) הנה פעולה משפטית אמבולטורית המשתכללת עם מותו של המצווה (ע"א 148/52 כספריוס נ' כספריוס, פ"ד ח(2) 1289, 1292). דהיינו, מדובר בפעולה צופנת פני עתיד, בעוד שביטול צוואה, בין אם במפורש ובין אם על ידי השמדתה, הינו פעולה משפטית חד צדדית המשתכללת מידית עם ביצועה, שעה שהמצווה עדיין בין החיים. הפעולה המשפטית משתכללת בזמן הווה ואינה תלויה בגורם או פעולה נוספים.

הבדל נוסף, רביעי במספר והחשוב ביותר, בין עריכת צוואה לביטולה, נוגע לתוצאות השונות של כל אחת מפעולות משפטיות אלה. חוק הירושה קובע, כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו (סעיף 1 לחוק). יורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה . אם לא ערך המנוח צוואה, חל על רכושו ההסדר של ירושה על פי דין, הקבוע בפרק השני לחוק (סעיף 2 לחוק). הסדר זה נקבע, בין היתר, על בסיס הנחת המחוקק בדבר הכוונה הסובייקטיבית המשוערת המיוחסת למוריש, לפיה סביר כי הוא היה מבקש לחלק ירושתו לבני משפחתו הקרובים (ראו: שילה, שם, בעמ' 29, 116; הצעת חוק הירושה, שם, בעמ' 52; ג' טדסקי "על הדין הדיספוזיטיבי", עיוני משפט טו (תש"ן) 5, 19;

אמנם, ייתכנו מקרים בהם אדם יבקש לערוך צוואה אף על פי שרצונו בדבר אופן חלוקת רכושו תואם את ההסדר הקבוע בחוק לירושה על פי דין, מאחר שאין הוא בקיא בדין ובהוראותיו. יחד עם זאת, נראה כי ככלל, ניתן להניח שעריכת צוואה מצביעה על כך שרצונו של המצווה אינו תואם את ההסדר של ירושה על פי דין.

ביטול צוואה אינו מותיר אם כן חלל ריק. ההסדר המשפטי החל על רכושו של המוריש חוזר להיות, ככלל, ההסדר הקבוע בחוק לירושה על פי דין (אלא אם כן המוריש מבטל צוואה שנייה, מאוחרת יותר שערך, שאז עשויה הצוואה הקודמת בזמן לחזור ולעמוד בתוקף ולא יחול ההסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בדין. הוא הדין במצב בו ערך המוריש צוואה חדשה, שאז בטלה צוואתו, היות שמדובר בביטול במשתמע על-פי סעיף 36(ב) לחוק).

העובדה כי ביטול צוואה על דרך של ביטול מפורש או של השמדה, מביא להחלת ההסדר של ירושה על פי דין, תומכת בעמדה אותה הצגתי כי אין לעמוד על קיום הדרישות הצורניות לצורך ביטול צוואה באותה מידה בה עומדים עליהן בעריכת צוואה . כיוון שהדין הדיספוזיטיבי עוצב מתוך רצון "לחקות" את רצונם של מרבית המורישים, קיימת סבירות גבוהה כי ההסדר של ירושה על פי דין מבטא את רצונו של המוריש שביקש לבטל צוואתו.

סבירות זו, לא די בה כדי ליתן תוקף לביטול הצוואה ולהמיר את רצונו של המצווה ברצונם של מרבית המורישים, אך די בה כדי להרים את המחסום המוביל אל שעריו של סעיף 25(א) לחוק ולאפשר לבית המשפט לבחון האם מהראיות ומהנסיבות בהן נערך כתב הביטול ניתן לבסס ממצא בדבר רצונו לבטל צוואתו. ודוק: ההסתברות הגבוהה בדבר רצונו של המצווה, עליה מבוסס ההסדר של ירושה על פי דין, עשויה לשמש כלי עזר לבית המשפט אך ורק כאשר בביטול צוואה עסקינן ואין לה תחולה על עשיית צוואה , שכן בעוד שביטול צוואה מוביל לתחולת הדין הדיספוזיטיבי, עשיית צוואה מהווה סטייה מדין זה.