יורש אחר יורש

סעיף 42 לחוק הירושה – יורש אחר יורש.

(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה , הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת – צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה. סעיף זה הוא הסעיף הבעייתי יותר. התנאי במקרה הזה הוא לא דווקא מוות אלא כל תנאי שהמוריש רוצה ויכול להעלות בדעתו. השני יזכה או במות הראשון או בהתקיים התנאי. ניתן גם לקבוע כמה ירושה הולכת להיות ליורש הראשון ולהגביל הגבלות שלא בהכרח צריכות להיות קשורות במוות שלו.

הסיפא של סעיף 42 אומרת שהרכוש, למרות שהועברו אל היורש הראשן, ממשיך להיות מבחינת דיני הירושה של המוריש. בצוואת יורש אחר יורש לא מתנתקת הזיקה בין המוריש ליורש הראשון – דבר שקורה בצוואה רגילה. היורש הראשון נאמן של רכושו של המוריש עבור היורש השני.

הבעייתיות: אם הראשון יכול לעשות ברכוש כבתוך שלו ואם השני יזכה במה ששייר הראשון אז הדאגה היא שלא יישאר כלום לשני. יש פה התנגשות פסיקתית וחקיקתית.

חקיקתית כיוון שסעיפים 43, 44, 45 מאפשרים להתנות על הכול בצוואה וליצור מנגנון שישלוט על כל האפשרויות.

דוגמא: אדם מוריש ל-X את ירושתו עד גיל 50. בגיל 50 יזכה השני – Y במה ששייר הראשון. הראשון מבזבז את כל כספו עד הגרוש האחרון. האם לשני יש משהו לעשות? ניתן לקחת את X לבית המשפט ולומר שאומד דעת המצווה הסוביטיבית ואם לא הסובייקטיבי אז האובייקטיבית הייתה שהיורש הראשון לא יוכל לבזבז את כל הירושה. אומד דעתו של המוריש הוא אומד דעתו של השופט.

לכן, נראה שלאור הפסיקה היום Y יכול להיכנס בדלתות בית המשפט כיוון שבפסק דין רזניק בית המשפט העליון קבע שעל היורש הראשון חלה חובת תום הלב. לכן ניתן למנוע מהראשון לעשות את הפעולות הללו (למשל, להעביר ירושה במנה לאשתו). כיוון שמה שיטען Y הוא שאם המוריש השאיר ל-X עד גיל 50 ואז אמר להעביר הוא כנראה התכוון שיישאר משהו בגיל 50 שיעבור ולכן אסור לא לבזבז את הכול.

סעיף 42(ג) + סעיף 42(ד)

מכיוון שחוק הירושה קובע שאדם יכול להוריש רק למי שנמצא בחיים בשעת מות המוריש (סעיף 3) – סעיף 42(ג)+(ד) קובעים חריג. אדם כן יכול להוריש פעם אחת למי שאינו בחיים בשעת מותו. אם בשעת מותו של המוריש הוא מוריש ל-X ואחרי מותו לילדיו ואחרי מות ילדיו לנכדיו ואחר כך לילדי הנכדים אז סעיף 42(ג) יאמר שילדי הנכדים יכולים לרשת למרות שהם אינם בין החיים אך התחימה של החריג בסעיף 42(ד) הינה שניתן להוריש סבב אחד בלבד.

כלומר:

ניתן להחיל את תורת יורש אחר יורש לכאורה על שני אנשים על פי סעיף 42(א) – השני יזכה אחרי הראשון.

סעיף 42(ג) קובע חריג – השני לא חייב להיות כשר לרשת בשעת המוות אלא רק בשעת זכייתו ולכן באופן תיאורטי אדם יכול להוריש פעם אחת למי שאינו כשר.

סעיף 42(ד) קובע שהדרך להוריש בצורה כזו יכולה להיות רק לשני אנשים.