סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה."
הגיונה של הוראה קשה זו הוא כי האנשים המנויים בה עשויים להשפיע על המצווה שלא כדין (ע"א 681/77 מרק וישאבי ל"ג (1) 7. הפסילה של הוראת הצוואה היא מחמת חשש שמא אנשים אלו (העד או מי שערך או לקח חלק בעריכתה), השפיעו על המצווה בדרך בלתי הוגנת או במעשהו (השופט י. קיסטר בע"א 529/69 רוזנהויזר נ. כהן, כ"ד (2) 93). האנשים האלו נמנים על "חוג החשודים; כביכול, מראש בעיני החוק". (דברי הסבר להצעת חוק הירושה תשי"ב-1952).
אלא, שפועלו של סעיף 35 לחוק מתקיים גם במקום בו מוכח כי אין יסוד לחשד וכי הצוואה היא צוואת אמת.
הוראת סעיף 35 לחוק מונה, כאמור, שלושה סוגים של זוכים עפ"י צוואה, שהוראת צוואה המזכה אותם או את בני זוגם – בטלה.
(1) מי שהיה עד לעשייתה של הצוואה, כאשר הכוונה כאן למי שהטביע את חותמו בחתימתו, על גבי הצוואה או מי שנוכחותו היא תנאי לקיומה – תנאים שלא מתקיימים במקרה שלפנינו.
(2) מי שערך אותה , הכוונה היא כי "עריכת" הצוואה משמעותה "הכנתו הטכנית של המסמך" (ע"א 510/90 כצנשטיין נ. סידרנסקי מ"ה (2) 221). עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך, הווה אומר, העריכה היא פעולה הקשורה ביצירתו, מבחינת התוכן או הצורה, של המסמך הקרוי צוואה , פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך הדין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה (השופט י. קיסטר בע"א 576/72 שפיר נ. שפיר כז (2) 373).
לפיכך שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה.
הוראת סעיף זה קובעת חזקה שבדין, שאינה ניתנת לסתירה, שמשמעותה היא שאם מוכח לבית המשפט כי מי שהייתה לו מעורבות ביצירת הצוואה כאמור בסעיף 35, הוא גם בין הנהנים על פיה, בטלה ההוראה המזכה מכוח החוק. זאת, מבלי שיש צורך להוכיח כי הופעלה השפעה פסולה הלכה למעשה, ואף מבלי שתינתן האפשרות לנהנה לשכנע את בית המשפט כי לא הייתה השפעה כזו (ע"א 6496/98, בוטו נ' בוטו, דינים עליון כרך נז, 371, 374).
פועלו של החוק מתקיים גם מקום בו מוכח כי אין יסוד לחשד וכי הצוואה היא צוואת אמת. החוק אינו נותן אפשרות לאנשים אלה לנקות עצמם מחשד זה (ע"א 851/79, 160/80בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 109).
משום חומרתה של ההוראה בסעיף 35, והשלכותיה, זכו שתי חלופותיה הראשונות לפרשנות מצמצמת, וביהמ"ש בודק בכל מקרה ומקרה את טיב המעורבות ביחס לדרך עריכת הצוואה העומדת לדיון (ע"א 160/80 הנ"ל, בעמ' 109, ע"א 2500/93 שטינר נ' ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338, 349, ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4), 785, 794 – 795).
עם זאת, ניכרת גם מגמה שונה, המבקשת להרחיב מעט את המסגרת הפרשנית ולא לקבוע בה מסמרות. הפרשנות המרחיבה מאפיינת את עילת הבטלות השלישית על פי הסעיף, הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר" (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, דינים עליון, כרך נז 371, 375). כך נקבע בעניין בנדל נ' בנדל, כי הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", הנו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי הנסיבות הפרטיקולריות של כל מקרה ומקרה ואינו סובל מסמרות קבועים. (ראה, ע"א 148/96 בקשי נ' מסעודה, דינים עליון, כרך נה, 821 , 825).
יורש המביא את המוריש אל משרדו של עורך דין
בעניין שדה נדון מצב בו הבן הביא את אביו מבית-החולים למשרדו של עורך דין, שם נכתבה הצוואה (לטובת הבן), מסר הנחיות לעורך-הדין בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה .
לאחר שלא נותר מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אשר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא, קבע בית-המשפט כי ליווי האב החולה על-ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי-הוגנת כלשהי.