ככלל, אפוטרופוס יכול וימונה על פי סעיפים 28, 33 ו- 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "החוק").
סעיף 28 קובע כך:
"מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי בית המשפט, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט; והוא הדין אם אחד ההורים הוכרז פסול-דין, או שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה או שבית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן, או שהאפוטרופסות לקטין נשללה ממנו על ידי בית המשפט, וכן אם אחד ההורים אינו ידוע, או שלא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו"
סעיף זה הינו חלק מהפרק השני של החוק, העוסק ביחסי הורים וילדיהם הקטינים, ועניינו, מינוי אפוטרופוס נוסף במקום הורהו הטבעי של הילד, בנסיבות המפורטות בסעיף. סעיף זה אינו רולוונטי כאשר מבקשים למנות אפוטרופוס לבגיר.
סעיף 33(א) לחוק מונה רשימה של חלופות בהן ממונה אפוטרופוס על ידי בית המשפט. חלופה (4), קובעת כך:
"בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס –
(4) לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו;
בית המשפט העליון קבע כי מינוי על פי סעיף זה נועד למטרת ניהול נכסי החסוי, וכי יש לבחון האם בפני בית המשפט הונחה התשתית העובדתית ממנה עולה, כי מדובר באדם אשר אינו מסוגל לדאוג לנכסיו וכי אין אחר המוכן לכך (ראו: ע"א 445/81 אליזבט (מלין) סיברוק נ' סלציה צוקר ואח',פ"ד לז(3) 440; ע"א 1233/94 דר' דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 95(4), 217; רע"א 3232/04 פלוני נ' פלונים(18/5/05, פורסם במאגרים).
המקור השלישי למינוי אפוטרופוס הינו סעיף 68(א) לחוק, העוסק בקביעת אמצעי שמירה ומקנה לבית המשפט סמכות כללית לצורך כך:
א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו.
סעיף זה מקנה לבית המשפט סמכות כללית, הניתנת להפעלה בכל דרך, אשר מטרתה הגנה על פסול דין, קטין או חסוי (ראו: בש"א (ירושלים) 1237/98 פלונית נ' אלמונית ואח'. תק-מש 99(1), 46). בין האפשרויות העומדות בפני בית המשפט מצויה גם האפשרות למנות אפוטרופוס.
ככלל, הדילמה אשר בפניה עומד בית המשפט בבואו לשקול את הפגיעה בזכויות היסוד, אשר תיווצר עם מינוי אפוטרופוס, ובין הגנה על ענייניו הכספיים של הקשיש, אינה פשוטה. בפס"ד דבורה כהן הנ"ל, נאמר:
"בהפעלת הסמכות, יש לצאת מנקודת מוצא נורמטיבית, שהיא, זכות היסוד של כל אדם – וקשיש בכלל זה – להגנה על כבודו, על פרטיותו, על קנינו ועל האוטונומיה האישית שלו. זכויות אלה שהיו מאז ומתמיד עמודי תווך בשיטתנו המשפטית, מעוגנות כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו". (שם, עמ' 218)
טרם יחליט בית המשפט על מינוי אפוטרופוס עליו לבחון האם אין דרך אחרת אשר יכולה לקיים את מטרת ההגנה על נכסי החסוי ללא מינוי זה. באם תמצא הדרך, אזי על בית המשפט להימנע, ככל הניתן, ממינוי אפוטרופוס. זאת ועוד, אף אם מצא לנכון בית המשפט כי יש לפעול למינוי אפוטרופוס, אזי עליו לבחון האם ניתן למנות דווקא אדם הקרוב לחסוי ולא אדם או גוף הזר לו, שהוא אנונימי לגביו ואין הוא מעוניין להיות כפוף לו (ראו: פס"ד דבורה כהן, שם עמ' 220). קל וחומר, כאשר החסוי הינו אדם אשר שיפוטו תקין ויש ביכולתו להביע את דעתו בעניין."
