בפסק דין שדן בהתנגדות לצוואה וניתן לאחרונה על ידי כבוד השופטת ש. גליק בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (תע (ת"א) 8896-02-13) העדיף בית המשפט לאמץ את מסקנות מומחה ביהמ"ש ולדחות את מסקנותיה של מומחית מטעם התובעים, למרות שפגשה את המנוחה בעודה בחיים.
הגם שהיו אמירות ברורות של המנוחה למומחית בדבר רצונה לצוות את רכושה לנכדיה, בחר בית המשפט לדחות את המסקנות ולהפנות דווקא לחלקים בחוות הדעת המעידים כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות. במסגרת פסק הדין ניתח בית המשפט את המבחנים הרלוונטיים לשאלת כשרותו של אדם לצוות, ומהי השפעה בלתי הוגנת.
רקע
המנוחה ש.ג נפטרה בשנת 2012 כשהיא אלמנה. במותה, השאירה אחריה צוואה משנת 2008, בה היא מצווה את רכושה לנכדיה (ילדי בתה) – הם התובעים. המתנגד לצוואה הוא בנה של ש.ג, אשר מבקש לקיים צוואה קודמת משנת 2003 בה נקבע כי רכושה של ש.ג. יחולק בשווה בין שני ילדיה. בנה של ש.ג. טען כי הצוואה משנת 2008 נחתמה על ידה בהיעדר כשירות, ותחת השפעה בלתי הוגנת.
כשרות המנוחה לצוות
בית המשפט סקר בפסק דינו את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית למקרה זה. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "צוואה שנעשתה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
הפסיקה קבעה כללים בנוגע לשאלה מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו על פי שלושה רכיבים עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ומודעותו באשר לתוצאת עשיית הצוואה על יורשי. עוד נקבע בפסיקה, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים ומחשבות שווא.
הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לקיום צוואה להוכיח שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", או שחתם עליה תחת השפעה בלתי הוגנת.
בענייננו, כשרותה של ש.ג. לצוות בשנת 2008 נבדקה על ידי מספר מומחים, מטעם בית המשפט ומטעם בעלי הדין. מומחה בית המשפט קבע, על פי החומר הרפואי, כי באותו מועד ש.ג סבלה מדמנציה משמעותית, וכי לא הייתה כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות.
מנגד, המומחית מטעם התובעים אשר בדקה את המנוחה בחייה (פעמיים) בשנת 2008, קבעה כי למרות שש.ג סבלה מדמנציה בדרגה בינונית היא מסוגלת לשפוט את המציאות הסובבת אותה ולקבל החלטות על פי רצונה.
המומחית תיארה את ביקורה אצל ש.ג במסגרת חוות הדעת כשהיא כותבת כך: "ש.ג נחושה בדבריה, מוסרת שרוצה להוריש את כל רכושה לנכדיה מצד הבת בלבד, ולא להוריש דבר לצאצאיה מצד בנה. מנמקת בנימוקים רציונליים שונים את החלטתה בכך שבנה כבר זכה לכספים וגם שאין לה כיום כל קשר עם נכדיה (מספרת שהוא גרוש, וילדיו אינם מתעניינים במצבה היא), אין לה מושג לגבי ערכה של הדירה, שוגה בהבנת דברים בסיסיים מבחינה כלכלית, אינה יודעת ערכם הכספים של מוצרים קטנים כגדולים (אוכל, ביגוד, דירה), אינה יודעת אפילו בהערכה גסה, כמה כסף יש בחשבון הבנק שלה".
בית המשפט קבע שאין ספק כי ממצאיה של המומחית הם אמיתיים אך היא שוגה במסקנותיה. בית המשפט העדיף לאמץ את מסקנות מומחה בית המשפט תוך שהוא מציין כי מומחה בית המשפט הוא המומחה הניטרלי היחידי, וכי עמדתה של המומחית נועדה לשרת את טובת התובעים, שהרי זו עמדה "מטעם".
בית המשפט נימק את החלטתו תוך שהוא הפנה לחלקים בחוות הדעת המראים כי לש.ג לא הייתה הבנה ברורה להיקף רכושה. הרי אחד התנאים הבוחנים את השאלה האם המצווה יודע להבחין בטיבה של צוואה, היא ידיעתו לגבי היקף הרכוש שהוא מתכוון לצוות. לכן קובע בית המשפט כי המומחית הייתה אמורה להסיק שש.ג לא הייתה כשירה לערוך צוואה.
בית המשפט פירט את התנאים לכשרות המצווה תוך שהוא מצטט מתוך ספרו של כבוד השופט שאול שוחט, "פגמים בצוואות", בו הוא קבע כדי שמצווה יוכל להיחשב כמי שיכול להבחין בטיבה של צוואה, "…הוא היה מסוגל לכל אלה:
א. לזכור את היקף רכושו ;
ב. להבין שבמעשה הצוואה, הוא מקנה לאחר, זכות לקבל את רכושו אחרי מותו ;
ג. לזכור ולהבין כי יש לו קרובים אחרים, שאלמלא הצוואה, היו נחשבים כיורשים, וכי במעשהו הוא מדיר אותם מן הירושה."
הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת
הוראות סעיף 30 לחוק הירושה תשכ"ה -1965 קובעות :
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה, או תרמית – בטלה."
הכלל המשפטי קובע, כי לכאורה – "אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא, השפעה בלתי הוגנת."
הכלל המשפטי קובע עוד, כי נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ואולם, כאשר מדובר ביחסים של "קרובים קרובים" – כמו במקרה של ש.ג. שגרה בסמוך למועד עריכת הצוואה אצל בתה עקב שיפוצים בדירתה, הנטל "מתהפך".
הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת ארבעה מבחנים מצטברים:
1. מבחן התלות והעצמאות – ש.ג. לא הייתה עצמאית, לא מן הבחינה הפיזית ולא מן הבחינה השכלית מנטאלית.
2. מבחן התלות והסיוע – ש.ג. הייתה תלויה לחלוטין בבתה (אם התובעים).
3. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – לש.ג. בשנים האחרונות לחייה היה מיעוט בקשרים חברתיים, אך טבעי בהתחשב במצבה. לא ברור עם בנה "התרחק" ממה או "הורחק", אך בכל אופן קובע בית המשפט כי גם בתוצאות מבחן זה יש לפחות חשש להשפעה בלתי הוגנת.
4. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – נקבע כי נסיבות עריכת הצוואה תמוהות. לא ברור מי יזם את קבלת חוו"ד המומחית שפגשה את המנוחה בחייה, ומי יזם את הפנייה לעו"ד שערך את הצוואה.
בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי על ש.ג הייתה השפעה בלתי הוגנת מצד בתה כדי שתערוך צוואה לטובת ילדיה שלה.
סופם של דברים, בית המשפט הורה על ביטול הצוואה מ- 2008 וקיבל את התנגדותו של הנתבע, בנה של ש.ג.
פסק הדין ניתן ב-24 במאי 2017.
אם ברצונכם לדעת באילו מקרים ניתן להתנגד לצוואה לחצו כאן וקיראו את המדריך המלא להתנגדות לצוואה.