סעיף 30(ב) ל- חוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה המצווה היה קובע בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה . אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."
זהו סעיף שלא נעשה בו שימוש רב, למרות שהוא יכול להוות פתח לטענות רבות.
לדוגמא: אדם הלך לעולמו. המוריש חי את כל חייו כאילו X הוא בנו. בצוואתו כותב ול-X בני האהוב…" לאחר מותו מתגלה ש-X איננו בנו. ניתן לבוא לבית המשפט ולומר שהמוריש טעה טעות עובדתית – לא ידע ש-X הוא אינו בנו. ניתן לומר שאם האדם היה יודע ש-X אינו בנו הוא לא היה מוריש לו.
למעשה כעת יש שני שלבים:
- בדיקה אם הייתה טעות.
- בדיקה של בית המשפט – מה היה קורה אם המוריש היה יודע שזו טעות.
טעות היא תמיד צופה עבר. כנ"ל בדיני צוואה. אם אדם כותב בצוואה שהוא מוריש ל-Y לאור הטיפול שטיפלה בו כשהיה מחוסר הכרה, אם היה יודע שהיא לא טיפלה בו האם היה מוריש לה? אם לא יודעים זאת בוודאות, הצוואה תבוטל.
שילוב בין סעיפים 26 – 30(ב)
לאדם מסויים יש מחלת הנפש, פרנויה שמכוונת כלפי אשתו על פיה, האישה רוצה לרצוח אותו. לפי סעיף 26, הוא יודע להבחין מה זו צוואה – אומנם יש לו מחלת נפש אבל הוא לא הוכרז פסול דין. הוא לא רוצה להוריש לאשתו כי הוא החליט שהיא רוצה לרצוח אותו. הוא מוריש לזר. לאחר מותו אשתו תוקפת את הצוואה בטענת טעות. היא טוענת, מעולם לא רציתי לרצוח אותו. עולה השאלה האם זו טעות?
בית המשפט העליון בשני פסקי דין בינשטוק וכליפה דן בסיטואציה כזו. נקבע שזה לא סעיף 26. אין יכולת לפסול לפי 26 כי הבנתי את טיבה של הצוואה , את היקף העיזבון ואת מעשי, כי הבנתי שאני מנשל את אשתי מהצוואה . כל דיני הטעות מבוססים על טעות שאם היו מוציאים את המת הוא הרי היה משנה את דעתו. בפסק דין כליפה לא ניתן היה להזיז אותו מדעתו. בית המשפט קובע שטעות שהיא כל כולה בגלל מצב נפשי סובייקטיבי של המצווה אינה טעות.
בפסק דין בינשטוק – השופט חשין מנסה לשנות את ההלכה, באמרת אגב אומר השופט חשין שאם יסתבר שהאדם נמצא בתעתועי נפש בדרגה כזו והם אלו שגרמו לו לקבוע את הקביעה הזו אזי אנחנו נוכל לקטלג את הצוואה לתוך מערכת דיני הטעות. מהי ההגדרה לתעתועי הנפש? לא ברור. חשין פותח פתח שבעצם ניתן לקחת בחשבון גם תעתועי נפש להביא לבטלותה של צוואה, למרות שהוא לא הגדיר מה זה תעתועי נפש.
