חוק החולה הנוטה למות

ביום 15.12.06 נכנסו לתוקף הוראות חוק החולה הנוטה למות, חוק המסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים, לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים (סעיף 1(א)). החוק מבוסס על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת (סעיף1(ב)). עוד קובע החוק, כי בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, מצבו הרפואי, רצונו ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים (סעיף 2).

החוק בא להנחות את הרופא, החולה, קרוביו ואפוטרופוסיו, ולמעשה את הציבור בכללותו, בכל הקשור למותר ולאסור בטיפול בו ולמעשה להכריע בכל אותן סוגיות מוסריות כבדות העומדות בבסיס ההחלטה הנוגעת במתן טיפול שכזה.

החוק קובע את המקרים והתנאים בהם אדם בישראל רשאי לקבוע איזה טיפול רפואי יהיה מוכן לקבל, אם בכלל, במידה שייקבע כי הוא סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ושתוחלת חייו אינה עולה על 6 חודשים גם אם יקבל טיפול רפואי (כלומר, הוא "חולה הנוטה למות", לפי הגדרת החוק).

הזכות של חולה להסכים ולסרב לטיפול רפואי נקבעה כבר בחוק זכויות החולה בשנת התשנ"ו- 1996. ככלל, חוק זכויות החולה קובע שאין לתת טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך את הסכמתו מדעת, בעל-פה, בהתנהגות או בכתב. הסכמה מדעת של המטופל ניתנת רק לאחר שהמטפל מסר לו את המידע הרפואי הדרוש לו כדי להחליט אם להסכים לטיפול. יחד עם זאת, בחוק זכויות החולה לא נקבעו הוראות מפורשות לעניין תוקפו של סירוב לטיפול, העלול להוביל למותו של המטופל ולעניין קבלת החלטות במצב כזה, במקרה בו המטופל כבר אינו מסוגל להביע את דעתו באופן מפורש בעצמו.

חוק החולה הנוטה למות מרחיב את הזכות לסרב או להסכים לטיפול, על ידי כך שהוא מאפשר לאדם להביע את רצונו מראש לגבי טיפול רפואי עתידי בו, אם וכאשר ייקבע שהוא חולה הנוטה למות. הרופאים יעזרו בהוראות שניתנו מראש רק אם המטופל יגיע למצב בו אינו יכול לקבל החלטות בנוגע לטיפול בו, או למצב בו אינו יכול להביע את רצונו (כגון בשל פגיעה ביכולתו לתקשר עם סביבתו).

במילים אחרות, החוק מאפשר לאדם, גם בהיותו בריא, להשאיר הנחיות בכתב ("הנחיות רפואיות מקדימות") לצוות הרפואי לגבי הטיפול שיסכים לקבל, או שירצה שלא לקבל, במידה שיהיה חולה הנוטה למות שמצבו אינו מאפשר קבלת החלטות, בזמן אמת, ביחס לטיפול המוצע לו.

על פי החוק, לחולה הנוטה למות יש זכות לבקש להימנע מלתת לו טיפול רפואי להארכת חייו ובה במידה הוא זכאי לבקש לקבל טיפול רפואי להארכת חייו, גם אם לדעת הרופא האחראי על הטיפול בו אין לכך הצדקה, בנסיבות העניין. בשני המצבים נדרש הצוות הרפואי לכבד את רצונו של "החולה הנוטה למות", במסגרת המגבלות הקבועות בחוק, ולאחר שהוכח רצונו של המטופל, מעבר לספק סביר.

עם זאת, החוק אינו מתיר כל פעולה וכל הימנעות מטיפול, אלא יש בו סייגים. החוק קובע כי קבלת החלטות בעניין זה תיעשה אך ורק לפי רצונו של המטופל עצמו, ולא לפי רצונם של בני משפחה או שיקולים אחרים. רצונו של המטופל יכול להיות מוכח בדרכים שונות, והטובה שבהן היא – הוראות מפורשות שכתב בעצמו.

דרך נוספת שמאפשר החוק היא באמצעות מתן יפוי כוח מיוחד לאדם אחר: במידה והמטופל מגיע למצב שתואר לעיל – הרופאים יהיו מחוייבים לקבל את הוראותיו של מיופה הכוח, כאילו הן הוראותיו של המטופל עצמו.
עוד קובע החוק כי אם יש ספק סביר לגבי רצונו של המטופל שלא יטפלו בו – יש לטפל בו כרגיל. כלל זה נקרא "חזקת הרצון לחיות".

כאשר חולה נוטה למות הוא עדיין "בעל כשרות" – כלומר, מתפקד ומסוגל לגבש רצון ולהביע אותו – פועלים על פי רצונו המפורש, כפי שמובע על ידו בזמן אמת. לעומת זאת, לגבי "חולה נוטה למות" שאינו בעל כשרות – כלומר, אינו מסוגל לגבש רצון או להביע אותו בזמן אמת – ישנן מספר דרכים אחרות להוכחת רצונו:

(1) הנחיות רפואיות מקדימות שניתנו על ידי המטופל בכתב.
(2) החלטה של מיופה כוח שהמטופל מינה לעניין זה.
(3) שילוב של הנחיות רפואיות מקדימות עם החלטה של מיופה כוח.
(4) החלטה של ועדה מוסדית או הוועדה הארצית – במקרים המתאימים המפורטים בחוק.
(5) אם אין הנחיות, יפוי כוח או החלטות ועדה כלשהן, – ניתן להיעזר לשם בירור רצונו של המטופל בעדויות של אנשים קרובים אליו (הניתנות בתצהירים), ובמקרים חריגים ניתן גם להיעזר בעמדתו של אפוטרופוס שמונה לו, אם הוא גם אדם הקרוב למטופל (דהיינו שמכיר את המטופל היטב ולאורך זמן).

הועדות הנזכרות באפשרות מס' (4) הן ועדות מיוחדות, רב מקצועיות, הכוללות אנשי רפואה וסיעוד, דת, אתיקה ומשפט. הועדות יופעלו במסגרת מוסדות רפואיים גדולים המטפלים בחולים קשים, ותפקידן יהיה להכריע במקרה של מחלוקת או אם עולה ספק ביחס לרצונו של המטופל, בכל עניין הנוגע ליישום החוק. בנוסף, תפעל ועדה ארצית, שתפקידה, בין היתר, לדון בעררים על החלטות של הודעות המוסדיות. בכך – יצומצם הצורך לפנות לבתי המשפט בהליכים יקרים ומורכבים, בעניינים אלה שאינם בהכרח משפטיים אלא בעיקר חברתיים, משפחתיים, ובעלי היבטים דתיים ואתיים.

חוק החולה הנוטה למות מגדיר בסעיף 8 את המקרים שבהם יחול החוק:

"(א) רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למות, אם נוכח כי המטופל סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.

(ב) רופא אחראי מוסמך לקבוע כי חולה הנוטה למות הוא חולה בשלב סופי, אם נוכח כי הוא מצוי במצב רפואי שבו כשלו כמה מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שבועיים.

(ג) קביעת רופא אחראי לפי סעיף זה תיעשה לאחר התייעצות עם הרופאים המומחים המטפלים במטופל ובמידת האפשר גם עם רופאו האישי".