מוסד הנאמנות מוסדר בחוק הנאמנות, תשל"ט-1979.
סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע מהות הנאמנות:
"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
על-פי סעיף זה הנאמן מחויב לפעול לטובת הנהנה בלבד ולא לטובתו הפרטית. ה"זיקה לנכס" המצוינת בסעיף, יכולה להיות גם במתן בעלות לנאמן בנכס מסוים.
בהקשר זה יצוין כי הנאמן, גם אם קיבל בעלות בנכס, לא זכה בו לעצמו, שכן הנאמן לא שילם את תמורת הנכס ואין בכוונתו לרכוש את הנכס מבחינה כלכלית. מי שהעביר את הבעלות בנכס אל הנאמן התכוון רק להקנות לו את הבעלות כמכשיר למילוי תפקידו, כלומר הבעלות בנכס בידי הנאמן היא בעלות "טכנית", מן השפה ולחוץ בלבד.
סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע את דרכי היווצרותה של הנאמנות:
"נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
יוצר ההקדש רשאי להורות בצוואתו כי נכס כלשהו מעזבונו יעבור לבעלותו של הנאמן אותו הוא ממנה. שלמה כרם בספרו עומד על ההבדלים בין נאמן שקיבל לבעלותו נכסים מהעזבון לבין יורש על-פי הצוואה. "…בניגוד ליורש, הזוכה לעצמו על-פי הצוואה, הסכמת יורש, הזוכה בנכס כנאמן, לשמש כנאמן היא תנאי לזכייתו. שכן על הנאמן להחזיק ולפעול בנכסי הנאמנות לטובת המטרה או הנהנה המיועד. ניתן לפטרו וכן רשאי הוא להתפטר.
במקרים אלה יחדל מלהיות יורש…יש אפוא לראות את הנאמן, הזוכה בבעלות בנכסי עיזבון, בגדר יורש פונקציונלי בלבד, היינו: יורש- כל עוד הוא ממלא את תפקידו כנאמן."
נאמן שקיבל לבעלותו נכסים מכח צוואה מחוייב לפעול לטובת הנהנים, בעלותו בנכסים היא טכנית בלבד, מתוך כוונה לאפשר לנאמן לפעול ביעילות ובמהירות ללא מגבלות, וכי אין הוא בבחינת יורש על-פי צוואה אלא "יורש פונקציונלי" בלבד, שכן עם סיום תפקידו הוא אינו עוד הבעלים של הנכסים.
זאת ועוד, חוק הנאמנות מגביל את סמכויותיו של נאמן מכח צוואה וקובע בין היתר, בסעיף 19(א) כי בית המשפט רשאי בכל עת לתת לנאמן הוראות בכל הנוגע למילוי תפקידיו וכל הוראה אחרת שתראה לו לניהול היעיל של ההקדש.
כמו כן, לבית המשפט סמכות לפטר את הנאמן אם לא מילא את תפקידו כראוי או מכל סיבה אחרת, וזאת מכח סעיף 22(ג) לחוק הנאמנות, וכן הנהנה רשאי לפנות לבית המשפט בכל הנוגע לנאמנות על-פי סעיף 39 לחוק הנאמנות.
העובדה שהנאמן מחויב לפעול בניהול הנכסים לטובת הנהנים מלמדת על כך שהנאמן לא זכה בנכסים לעצמו, ובעלותו בהם היא טכנית, פונקציונלית בלבד, על מנת לאפשר לו לפעול ביעילות ובמהירות בנכסים נשוא הנאמנות.
בניגוד לזוכה על-פי צוואה זכויותיו של הנאמן מוגבלות בזמן. עם תום התקופה המצוינת בצוואה, אין לנאמן עוד זכויות בנכסים, שכן זכויותיו ניתנו לו לצורך מילוי תפקידו בלבד. כלומר, כפי שמציין המלומד שלמה כרם בספרו הנ"ל, הזכויות שמקבל הנאמן מכח הצוואה קשורות קשר הדוק לתפקידו ועם סיום תפקידו פוקעות זכויותיו על-פי הצוואה, ולפיכך אין לראות בו כ"זוכה" לעניין סעיף 35 לחוק הירושה, אלא כזוכה-יורש פוטנציאלי בלבד.
הסמכויות והזכויות שניתנו לנאמן לצורך ניהול הנאמנות הן אינן בבחינת "זכויות" בלבד, שהרי הנאמן מחויב לנהל את הקרנות כאשר טובת הנהנים בלבד לנגד עיניו, הנאמן מחויב ליתן דוחות כספיים שנתיים לנהנים, הרשאים להגיש הסתייגויות וכן לפנות על-פי חוק הנאמנות בכל עניין הקשור לנאמנות ולאופן ניהולה לבית המשפט, הנאמן נמצא תחת פיקוחו של בית-המשפט. מכאן, שכל סמכות הניתנת לנאמן בניהול הנאמנות מטילה עליו למעשה אחריות, מחויבות ונטל ולא רק זכות.
בהתאם לדברים האלה, קבע בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 5224/98 חוף נ' עו"ד לויט, מנהל עזבון סימה ליאור ז"ל (לא פורסם, 8.5.03) כי אין לראות בנאמני הקדש כזוכים לעניין סעיף 35 לחוק הירושה: "לטעמי, ניתן לקבוע מהאמור לעיל כי אין לראות בנאמני ההקדש כזוכים על פי צוואה במובן סעיף 35 לחוק. גם אם לנאמנים אינטרס בכספי ההקדש, מדובר בתפקידי נאמנות מבוקרים. על פי הוראות פרק ג' לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 פעולות הנאמנים בנכסי הקדש יהיו נתונים לביקורת רשם ההקדשים ולאישורו."
סעיף 21(ה) לחוק הנאמנות קובע את הכלל לפיו, נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, אלא אם כן הותר הדבר בכתב ההקדש:
"נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש". מכאן, שנאמן כשלעצמו אינו בבחינת נהנה על-פי צוואה, שאם לא כן לעולם לא יוכל להתמנות נאמן על-פי צוואה (למעט אם הותר הדבר בכתב ההקדש).
