מונחים כמו "גירושין", "מזונות" ו-"צוואה" כבר הפכו לחלק משגרת החיים של כולנו והתרגלנו לשמוע אותם בשיחות אגביות בתור במכולת או בגינת המשחקים, אם משום שהמשמעות של מילים אלו ברורה באופן יחסי ואם משום שבשנים האחרונות הן מככבות בתוכניות בוקר ובסדרות טלוויזיה. לעומת זאת, המונח "נאמנות" נותר עבור רבים כמושג רגשי ויומיומי, בעוד שקיומו המשפטי עודנו לוט בערפל.
יחד עם זאת, נאמנות בהחלט קיימת כמוסד משפטי המוסדר בחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ובבסיסה קיים משולש יחסים בין יוצר הנאמנות, הנאמן והנהנה. במסגרת הנאמנות, מגדיר יוצר הנאמנות נכס כלשהו, למשל חשבון בנק או דירה, אשר באמצעותם יפעל הנאמן לטובת הנהנה או לטובת המטרה אותה הגדיר יוצר הנאמנות.
נאמנות יכולה להיווצר בכתב באופן ברור, מוגדר ותחום, אך היא יכולה להיווצר גם בעל-פה ואפילו במשתמע. במקרה האחרון, המכונה "נאמנות משתמעת", בתי המשפט פסקו זה מכבר שכאשר שוררים יחסי אמון מיוחדים בין צדדים, למשל בין בני משפחה, ניתן להסיק את קיומה של נאמנות משפטית ביניהם, וזאת למרות שייתכן והצדדים עצמם לא ידעו להגדיר ולומר זאת במונחים אלו.
במקרים המתאימים לכך, תידרש יצירתיות וחשיבה מעבר לשבלונות המוכרות על מנת לטעון בפני בתי המשפט כי קיימת נאמנות, ולא אחת העלאת טענה כזו יכולה להביא תיק הנראה על פני השטח כחסר סיכוי דווקא להצלחה כבירה. ולמה הכוונה?
נאמנות – סיפור מהחיים
לפני מספר שנים נתקלתי במקרה הבא: לקוח הגיע אלי וסיפר לי שרכש דירה. הוא נטל חלק פעיל במשא ומתן לרכישת הדירה, שילם ממיטב כספו עבורה ואף התגורר בה. אבל אותו לקוח לא רשם את הזכויות בדירה על שמו בלשכת רישום מקרקעין (טאבו), אלא על שם אדם שקרוב אליו בו הוא שם את מבטחיו מתוך אמונה שלמה שהוא לעולם לא ינסה לגזול ממנו את דירתו – אביו.
הבעיה צצה והתעוררה כאשר האב בו בטח הלקוח בלב שלם הלך לעולמו במפתיע. יורשיו של האב – בת-זוגתו וילדיו הנוספים – טענו שהדירה רשומה על שמו של האב, שייכת לו, ולכן עתה לאחר שהאב נפטר היא אינה שייכת ללקוח, אלא להם כיורשים בלבד.
הלקוח הגיע כאשר הוא מבועת מגורלה של הדירה ומבקש לדעת: האם הוא יכול למנוע מהיורשים לשים את ידיהם על הדירה? ואם כן, כיצד?
ואכן, אותו לקוח לא עמד בפני שוקת שבורה, אלא גייסנו לעזרתו מספר טענות משפטיות והמרכזית שבהן היא נאמנות. בקצרה ובפשטות: במקרה של הלקוח הטענה הייתה שאומנם הדירה רשומה על שם האב המנוח, אבל האב היה בבחינת נאמן המחזיק את הדירה עבורו הלקוח, ולכן למעשה היא שייכת ללקוח בלבד. ועדיין, גם לאחר שדרך המלך נמצאה בדמותה של הנאמנות, דרכו של הלקוח הייתה רצופת מהמורות וקשיים עליהם גברנו בכוחות משותפים עד להוכחה הניצחת כי הדירה למעשה שייכת לו.
זוהי אך דוגמא אחת ומאז נתקלתי באינספור מקרים, על גווניהם הרבים, במסגרתם נטען קיומה של נאמנות. יחד עם זאת, חשוב לדעת לנהוג בטענה זו בזהירות מרבית ולהעלותה במקרים המתאימים בלבד, שכן הנאמנות מטילה גם חובות מסוגים שונים, והיה ותועלה מבלי שתעשה חשיבה מקיפה אודות השלכותיה היא עשויה לשמש חרב פיפיות.
הקדש, צוואה או אולי גם וגם?
הקדש הוא מקרה פרטי של נאמנות, כאשר החוק מחיל עליו כללים נוספים. בתמציתיות, מדובר בהקדשת נכס מסוים לטובת מטרה אותה בחר יוצר ההקדש או לטובת נהנים שבחר, כאשר יוצר ההקדש קובע את מטרותיו, נכסיו ותנאיו של ההקדש, ונאמן ההקדש אחראי על ביצוע הדברים.
המטרה של ההקדש יכולה להיות אישית-פרטית, למשל חיסכון כספים עבור בני משפחתו של יוצר ההקדש, או פילנתרופית-ציבורית, לדוגמא הקצאת כספים אשר ישמשו למלגות לחיילים או עזרה לכל מטרה ציבורית אחרת בה חפץ יוצר ההקדש. במקרה בו אכן מדובר בהקדש ציבורי, יפקח רשם ההקדשות במשרד המשפטים כי ההקדש אכן מתנהל בהתאם למטרות אותן קבע יוצרו.
ההקדש יכול להיכנס לתוקפו במהלך חייו של יוצרו או רק לאחר פטירתו, והיה ויוצר ההקדש מבקש שההקדש ייכנס לתוקף רק לאחר אריכות ימיו, הדרך לעשות זאת היא באמצעות צוואה ערוכה כדין.
השאלה המתבקשת מאליה היא מדוע שאדם יערוך הקדש במסגרת צוואה ולא צוואה רגילה, והתשובה גלומה ביתרונות שמעניקים דיני הנאמנות בהשוואה לדיני הירושה. ניקח את הדוגמא הבאה: לפי דיני הירושה אדם יכול לקבוע מתכונת של יורש אחר יורש לשני אנשים בלבד, למשל אדם יכול לקבוע: בני שמעון יירש את כספי, ולאחר אריכות ימיו של בני שמעון יירש את כספי בני ראובן, אך מעבר לכך דיני הירושה אינם מתירים לקבוע את זהות היורש. לעומת זאת, במסגרת הקדש אין הגבלה כזו ומי שעורך הקדש במסגרת צוואתו יוכל, על פניו, לקבוע הורשה עד אין קץ.
חשוב לדעת שקיימות הוראות בחוק הקובעות את אופן עריכתו של הקדש, וכן קיימות השלכות חשובות עליהן יש לדעת קודם לעריכת הקדש, למשל הגבלת יכולתו של יוצר ההקדש לשנות את תנאיו לאחר תחילתו, ולכן מומלץ לקבל ייעוץ מקצועי מקיף וסדור בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו.
