בעבר נחשבה הימנעות בן זוג מתביעת השיתוף במשך תקופה ארוכה ובלתי סבירה כויתור על השיתוף. ע"א 388/76 כבשני נ' מנהל מס שבח מקרקעין, לא (3) 253, דן במקרה בו לא תבעה המערערת את זכויותיה בחיי בעלה, ואף לא העלתה כל תביעה המבוססת על שיתוף בנכסים אחרי פטירתו, כאשר ניתן צו ירושה ונעשה רישום הנכסים בתוקף צו זה.
טענת השיתוף הועלתה רק בעת הדיון בפני ועדת ערר לעניין מס שבח מקרקעין, ועל כן קבע ביהמ"ש כי הימנעות מתביעת שיתוף בשלב שלפני הוצאת צו ירושה רואים אותה כויתור על הזכות.
מצב זה השתנה וזכותו של בן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף ואף לאחר מות בן הזוג הוכרה בע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מד (4) 607 שם נקבע ע"י הנשיא שמגר (בעמ' 611) כי "יש לאפשר לבן זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנות השיתוף. בנכסים אלה אין לאמר שהוא ויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות". באותו מקרה דובר באשה אשר 12 שנה לאחר פטירת בעלה פנתה לראשונה וביקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בכך שמחצית מן הזכויות בחלקת מקרקעין שלה הן.
על ההגיון שעומד בבסיס זכות זו עמד ביהמ"ש בע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין, מח (3) 372 : "ככל שמדובר ביחסים בתוך המשפחה קורה לא אחת שפלוני אינו עומד על זכויותיו הפורמליות ואין הדבר נראה חשוב בעיניו בשיגרת חייו היומיומית. על כן בשעה שמשתנות הנסיבות, כך שלראשונה מזה שנים נודעות לזכויותיו אלה משמעות כלשהי בעיניו, אין לשלול ממנו הכרה בהן על פי קביעה כי מושתק הוא 'מחמת ויתור'".
הנה כי כן, אין בהשתהות כלשהי (למעט זו המגיעה כדי התיישנות) כדי לחסום בן זוג מלתבוע את זכויותיו מכוח חזקת השיתוף.
עם זאת, יצויין כי הלכה זו סויגה בפרשת וינפלד ע"י כב' השופט דב לוין, אשר קבע, כי היא לא תחול כל אימת שמעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע:
"לדעתי, אין כל מניעה שיינתן פסק דין לשיתוף בנכסים למפרע, אפילו חוזרים שנים רבות לאחור, ואין לראות בזמן שעבר ללא מעש משום ויתור מצד בן זוג על זכותו. עם זאת, מרגע שנפל דבר, ומעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע, תימנע האפשרות להחלטה בעלת פועל למפרע כנ"ל, שכן במקרה כזה, ורק במקרה כזה, ייאמר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה עם אותו צד שלישי" (שם, עמ' 613).
בפרשת פישלר (שם) חזר ביהמ"ש על ההלכה שנפסקה בפרשת יהלום לפיה אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן זוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויותיו מכח הילכת השיתוף. עם זאת, עשויה לקום מניעה שכזו אם ניתן לראות על פי הנסיבות, את בן הזוג שנפטר, כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויותיו אלה. בדברים אלה סטה ביהמ"ש מההגיון שעמד בבסיס הילכת יהלום ו-וינפלד – טענת השיתוף לא עלתה משום שלמות המשפחה ובן הזוג לא עמד על זכותו, כי הדבר לא נראה לו חשוב בשגרת היום יום עד שנוצר הצורך עם שינוי הנסיבות (מות בן הזוג) ועל כן לא ניתן לייחס לו ויתור.
ביהמ"ש בחר שלא להחיל הגיון זה (החל על בן/בת הזוג התובע/ת לאחר מות בעלה/ אשתו), הגם שניתן להתלות בו, על תביעת יורשים. את הטעם לאבחנה מוצא ביהמ"ש במדיניות משפטית. לדעתו מתן אפשרות ליורשים להעלות טענות בענין השיתוף בשלב כה מאוחר יש בו משום הרחבה שעלולה לגרום תקלה ציבורית שאינה רצויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית.
מעדיפים להשאיר פרטים טלפונית? 03-6708888
התחייבות לדיסקרטיות מוחלטת