בית המשפט העליון קובע בפסק דין מיום 30.12.15 את הכללים לקביעת דינו
של חשבון משותף לאחר פטירת אחד השותפים – האם השותף השני זוכה במחצית החשבון או שהחשבון כולו שייך לעזבון המנוח ומתחלק בין יורשיו.
הצדדים בהליך הם יורשי מנוחה על פי דין. המנוחה לא הותירה אחריה צוואה. בחזקתה היה חשבון בנק ובו כספים רבים, אליו צירפה את אחותה כשותפה זמן קצר טרם פטירתה. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע, כי בכוונת המנוחה היה להעניק לאחותה מתנה לאלתר, עוד בחייה. בהתאם לקביעה זו, נקבע כי מחצית מכספי החשבון שייכים לאחות מכח המתנה והמחצית השניה שייכת לעזבון ותחולק בין יורשי המנוחה. האחות ירשה מחצית מהעזבון וכך זכתה ב 75% מהכספים בחשבון.
ערעור שהגישו המשיבים – היורשים על פי דין – לביהמ"ש המחוזי התקבל. נקבע כי המנוחה התכוונה להעניק לאחותה, באמצעות צירופה לחשבון מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה. מתנה לאחר המוות אינה תקפה, שכן יש להעביר כספים לאחר הפטירה אך ורק באמצעות צוואה. מכאן, ביטל בית המשפט המחוזי את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה וקבע שכל הכספים בחשבון יתחלקו בין היורשים, כך שהאחות קיבלה מחצית מהכספים מכח ירושה, ולא 75% מהכספים מכוח מתנה וירושה. על קביעה זו הגישה האחות בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון (בע"מ 4739/15), דחה את בקשת הערעור וקבע מפורשות – רצון להעניק הכספים בחשבון לשותף שצורף לחשבון לאחר הפטירה מחייב עריכת צוואה.
הצירוף לחשבון לבדו אינו מספיק על מנת להקנות בו זכויות.
חוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", כאשר יורשיו הם על פי צוואה, ובהעדר כזו – יורשיו על פי דין. צוואה יכולה להערך בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה.
כלומר, האפשרות היחידה העומדת בפני אדם להסדרת ירושתו לאחר מותו שלא על פי החלוקה שקובע הדין, היא באמצעות צוואה, באחת מהדרכים הקבועות בחוק. כל תכליתו של מוסד הצוואה היא כיבוד רצון המצווה, וההוראות המהותיות והצורניות של הצוואה נועדו לקדם תכלית זו. על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו.
כל הסדר אחר עלול ליצור אי בהירות בשלב שבו המנוח אינו יכול להבהיר את עמדתו. המנוח מדבר דרך צוואתו. מטעמים אלה יש לשמור על יישומה ההדוק של מסגרת הדין. השופט הנדל אף מבהיר בצורה חדה, כי המוות גובר על המתנה. כלומר, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו, אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. הרוצה להעניק רכוש לנהנה מסוים לאחר מותו, עליו לערוך צוואה בהתאם.
היבט שני שעלה לדיון, הוא הדין הקיים בפקודת הבנקאות, 1941, אשר נועד להסדיר את היחסים בין הלקוחות לבין הבנק. אכן, על פי סעיף 13א לפקודת הבנקאות – רישום משותף מחייב את הבנק לראות את הרשומים כבעלי החשבון, כשותפים גם אחרי פטירתו של אחד מהם.
יחד עם זאת, מטרתו של אותו סעיף היא "להגן על הבנק ולהבטיח את פעולתו הסדירה במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של בעלי החשבון ביניהם לבין עצמם". גם במקרים בהם טפסי ההצטרפות לחשבון כוללים את "סעיף אריכות ימים", לפיו לאחר מותו של שותף אחד הבעלות על יתרת החשבון מועברת לשותף האחר, לא ניתן לראות בו כתחליף לצוואה.
עוד נטען, כי לצורך קביעת הזכויות הקנייניות ביתרת חשבון בנק משותף, התפתחה בהלכה הפסוקה הבחנה בין חשבון בנק שנפתח מלכתחילה במשותף בין שני שותפים או יותר, לבין חשבון בנק שנפתח על ידי אדם המפקיד בו את כספיו, ומצרף אליו אדם נוסף רק בשלב מאוחר יותר.
במקרה השני, בו מדובר בכספים שהיו בשלב הראשון בבעלותו הבלעדית של אחד השותפים, בכדי שמחציתם תעבור לשותף המצטרף ללא תמורה מצידו, יש להוכיח קיומה של מתנה על פי חוק המתנה. נטל ההוכחה לקיומה של מתנה כולל שני תנאים מחמירים: הוכחת כוונה לתת – גמירות דעת להעניק מתנה. הוכחת העיתוי למתן המתנה – טרם המוות ולא אחריו. יש להוכיח ברובד העובדתי כוונה חד משמעית להענקת מתנה בחיים ולא לאחר המוות.
תוצאת הדברים שמי שסבר שצירוף הילדים או אחד מהם לחשבון הבנק מספיק להעברת החשבון אליהם לאחר פטירתו, טעה. חובה לערוך צוואה המבהירה באופן חד משמעי את הכוונה העומדת מאחורי צירוף השותף לחשבון הבנק ובהעדר הבהרה כזאת – תדרש הוכחה חד משמעית שהכוונה היתה הענקת מתנה בחיים.
