השפעת אי ידיעת השפה על תוקף הצוואה

ראשי Lareshet > התנגדות לצוואה > השפעת אי ידיעת השפה על תוקף הצוואה

המדריך המלא להתנגדות לצוואה

השפעת אי ידיעת השפה על תוקף הצוואה

ראשי Lareshet > התנגדות לצוואה > השפעת אי ידיעת השפה על תוקף הצוואה

האם צוואה הנערכת בעברית עבור מי שאינו דובר עברית תקפה? ועל מי מוטל הנטל לשכנע בתוקפה?

הפסיקה התייחסה לשאלת נטל השכנוע להוכחת/שלילת תוקפה של צוואה בעדים, שנחתמה על ידי מצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה, בהתייחס לשני היבטים – צורני/פורמלי; ענייני/מהותי.

בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין מט(2) 77 נקבע, כי "במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה 'בעדים' ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו – בלשון שהוא שומע ומבין – הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה ; וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה בפני עדי האימות 'זו צוואתי' אינה שלמה, ואינה ממלאה את תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש'זו צוואתו', הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט העניני, כפי שמתחייב מהצהרתו".

עוד נקבע כי "……מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקראה – בשל אי ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו – נושא בחובה להבטיח: ראשית, כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו לפני שיחתום עליה על ידי אדם המהימן עליו; ושנית –  כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו. אי עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה 'לא ידע' על מה הוא חותם בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה, ונטל השכנוע כי ידע – מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה" –

אין מחלוקת, כי במצב בו צוואה כאמור לא מתורגמת למצווה לשפה אותה הוא שומע ומבין ו/או לא מוקראת לו בשפתו הוא טרם חתימתו עליה – מדובר בפגם מהותי, הפוגם בהבנת המצווה את הוראות צוואתו וממילא בגמירת דעתו לעשותה כפי שעשה אותה.

בנסיבות כאלה, הנטל להוכיח, כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה כמשקפות את רצונו האמיתי מוטל על מבקש הקיום.

בהיבט הצורני/פורמלי, מקום והצוואה כן תורגמה / הוקראה למצווה לשפה שהוא שומע ומבין. האם יש חובה לציין את עובדת התרגום / ההקראה על פני הצוואה ואם כן האם יש לראות בהעדר ציון כאמור משום פגם פורמלי המעביר את נטל השכנוע בדבר אמיתותה של הצוואה על שכמו של מבקש הקיום?

הפסיקה שקדמה לפרשת לנדאו נ' וין [ע"א 681/77  מרק נ' שאבי לג(1)7; ע"א 347/84, צימט נ' בנימין  מ(4) 118; ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן לז(2) 722; ע"א 562/85, אירנשטיין נ' רז מב(2) 421; ע"א 815/88 הולנדר נ' גוטמן (לא פורסם)] השיבה בשלילה לשאלה זו. בפרשת לנדאו נ' וין לעומת זאת, מבהיר השופט קדמי, שנדרש לשאלה זו, כי לטעמו יש להחיל את הדרישה הקיימת בצוואה בפני רשות (סעיף22(ג) לחוק הירושה) בדבר ציון עובדת הקראת הצוואה בפני המצווה או תרגומה בפניו, ללשון שהוא שומע, גם על צוואה בעדים.

כבוד השופט שוחט קובע בת"ע 4280/00  כי עיון מדוקדק בדבריו של השופט קדמי מלמד, כי הוא אינו מציב את דרישת הציון כדרישה צורנית /פורמלית, עצמאית, בסעיף 20 לחוק הירושה. להיפך, הוא מדגיש – "חובה פורמלית לציין על גבי צוואה בעדים כי זו הוקראה – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת".

משכך, אין לראות בהעדר ציון כאמור משום פגם צורני/פורמלי המעביר את נטל השכנוע על שכמו של מבקש הקיום במובן סעיף 25 לחוק הירושה. השופט קדמי רואה בהעדר ציון כאמור כשל של המצווה עצמו, כמי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו, הפותח פתח בפני המתנגד לטעון, כי הוא לא הבין את תוכן הדברים עליהם חתם בצוואה.

לפיכך, משנטענת טענה שכזו, עובר נטל השכנוע, בפן המהותי, על שכמו של מבקש הקיום להוכיח שהמצווה, עת הצהיר 'זו צוואתי', הבין את הוראותיה.

השופט קדמי מציב את דרישת הציון בצוואה בעדים במסגרת היסוד הצורני העובדתי של הצהרת המצווה 'זו צוואתי' ובמסגרת היסוד הצורני הראייתי של הצהרת העדים שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. לשיטתו, הצהרת המצווה – 'זו צוואתי' – משמשת לתכלית כפולה. מצד אחד, המצווה מזהה באמצעותה את המסמך עליו הוא חתום כ'צוואתו' – זה הפן הטכני פורמלי של ההצהרה, ומצד שני המצווה מאשר באמצעות ההצהרה, כי תוכן המסמך שעליו הוא מצביע מבטא את רצונו האחרון – זה הפן העניני – מהותי. מכאן – מקום והמצווה לא הצהיר על פני הצוואה, כי זו צוואתו ענין לנו בפגם צורני/פורמלי בפן העובדתי המעביר את נטל השכנוע על שכמו של מבקש הקיום במובן סעיף 25 לחוק הירושה.

מקום והמצווה הצהיר על פני הצוואה כי 'זו צוואתי',עמד הוא בדרישה ליסוד צורני / פורמלי זה ואולם מצווה שהצהיר, 'זו צוואתי', על פני צוואה שנכתבה בלשון שהוא אינו שומע, חובה עליו, אם הצוואה הוקראה או תורגמה בפניו ללשון שהוא שומע ומבין, לציין זאת על פני הצוואה וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה.

אם הדבר לא נעשה אין לנו ענין בפגם פורמלי במובן סעיף 25 לחוק הירושה אלא בכשל המאפשר לטעון, כי הוא לא הבין את הוראת הצוואה. בהיבט זה ובהיבט זה בלבד עובר נטל השכנוע על שכמו של המצווה – לא במובן ס' 25 לחוק הירושה – אלא במובן זה שעליו להוכיח בראיות, כי הוא ידע את תוכנה והבין את הוראותיה.

וההבדל ברור – משעמד מבקש הקיום בנטל שהועבר עליו והוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו בפן המהותי, לאמור ידע את תוכנה והבין את הוראותיה – כגון שזו אכן הוקראה /תורגמה לו בשפה שהוא שומע, הגם שעובדה זו לא צוינה על פני הצוואה – חוזר נטל השכנוע על שכמו של מבקש הבטול (המתנגד) להוכיח את פסלותה של הצוואה מהטעמים האחרים כגון אלה  המפורטים בסעיף 30 לחוק הירושה (השפעה בלתי הוגנת וכד'). מקום ומצווה כאמור, שחתם על צוואה שנכתבה בשפה שהוא אינו שומע, לא הצהיר על פני הצוואה כי 'זו צוואתי' כשל הוא הן בפן הצורני /פורמלי והן בפן העניני / מהותי.  אז ורק אז הנטל משני היבטים אלה יעבור אליו.

זאת ועוד, הוראת סעיף 22(ג) לחוק הירושה עוסקת בצוואה הנכתבת בשפה שהמצווה אינו שומע ואינו מבין. אם תורגמה הצוואה למצווה לשפה שהוא שומע ומבין קמה חובה פורמלית לציין זאת על פני הצוואה, חובה פורמלית במובן סעיף 25 לחוק הירושה. הוראת סעיף 22(ג) לחוק הירושה אינה מכוונת לצוואה שנכתבה בשפה שהמנוח אינו יכול לקרוא אותה אבל הוא כן שומע ומבין אותה.  במצב דברים זה אין חובה פורמלית לציין את עובדת הקראת הצוואה בפניו, אם אכן הוקראה לו, לא בצוואה בפני רשות ולא בצוואה בפני עדים. בפרשת נצראל נ' רג'ואן (שם) קובע בית המשפט מפורשות, כי אין חובה פורמלית לציין את עובדת ההקראה וכי ערכה של טענה זו בדבר העדר הקראה תבחן בפן המהותי שלה לאמור במסגרת השאלה העובדתית אם המנוח הבין את הצוואה ולא במסגרת הצורנית של הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

 

פגישת ייעוץ

לא מתחילים הליך משפטי מבלי שבדקתם את זכויותיכם, הבנתם מה עומד לפניכם וקיבלתם תכנית פעולה מדויקת ומותאמת למצבכם.

לתיאום פגישת יעוץ פנו למשרדנו על ידי מילוי פרטים בטופס או בטלפון 03-6708888

לתיאום פגישת ייעוץ
עם עו"ד רות דיין

מעדיפים להשאיר פרטים טלפונית? לתאום פגישה 03-6708888
התחייבות לדיסקרטיות מוחלטת

לקבלת ייעוץ משפטי פרטני >