סעיף 147 לחוק הירושה קובע כך –
147. סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח, על פי חברות בקופת-קיצבה או בקופת-תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון."
סעיף זה קובע פוזיטיבית לגבי שורת נכסים גדולה (ביטוחים וכו') שהם מוצאים בצורה מפורשת אל מחוץ לעיזבון. אותו רכוש אחר יועבר בדרכים אחרות, ומי שזכאי לו הוא מי שנרשם כמוטב.
סעיף 147 לחוק הירושה, שנוסחו הובא לעיל, קובע כי סוגי כספים כמפורט בו מוצאים מעיקרו מכלל העיזבון. משמעות הדבר היא שבחלוקת ירושה על פי דין או על פי צוואה אין כספים אלה נכללים בין הרכוש המתחלק בין היורשים (ראה סעיפים 1 ו-2 לחוק הירושה: העיזבון מתחלק בין היורשים על פי דין או בין הזוכים על פי צוואה).
סעיף 147 מכיל תנאי המסייג הוראותיו העיקריות ולפיו ניתן להתנות ולקבוע כי סוגי הסכומים שפורטו ברישא לסעיף 147 ייכללו בעיזבון . מן ההקשר הניסוחי ומן התכלית החקיקתית של הוראת החוק האמורה יש להסיק כי ההתניה יכול שתיעשה בחוזה הביטוח, בהסדר החוזי עם קופת הקיצבה או קופת התגמולים או עם קופה דומה. הרי המדובר בהתניה המסייגת את ההסדר הקובע את הזכות לביטוח, לקיצבה או לתגמולים, ועל כן יש ללמוד מן הנוסח כי ההתניה מן הנכון שתהיה חלק אינטגרלי מן ההסדר החוזי היוצר את יחסי הביטוח או את הזכות לקיצבה או לתגמולים.
אין להבין מכאן כי ההתניה חייבת להיכלל דווקא במסמך המסוים היוצר את החיוב. יכול שיערכו את ההתניה במסמך נפרד הנערך באופן מקביל או במועד מאוחר יותר, ובלבד שמדובר על הסדר שנערך בין הצדדים הנוגעים לדבר לעניין סעיף 147, והם הגורם המבטח או הקופה, לפי העניין, מחד גיסא, והאדם שערך עמם את הסדר הביטוח, הקיצבה או התגמולים, מאידך גיסא.
סעיף 36(ב) לחוק החוזים הוא חלק מפרק ד לחוק האמור הדן בחוזה לטובת אדם שלישי, ועניינו "ביטול הזכות". סעיף 36(א) מתייחס למירווח התקופתי של זכות הביטול. כאמור בו, כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה. קרי, ההודעה למוטב היא מועד היוצר חסימה לכוחו של הצד לחוזה לשנות דעתו. משניתנה ההודעה, תמה האפשרות לבטל, על ידי שינוי החוזה, את זכותו של מי שמזכין אותו או לשנותה.
החיובים שבהם דן סעיף 36(ב) זהים לפי מהותם, ואף לפי לשון תיאורם, לאלו שסעיף 147 דן בהם. אולם, ההיבט הנדון בסעיף 36(ב) איננו עניין הזיקה של החיובים לעיזבון אלא עניין ביטול הזכות החוזית. הנושה רשאי לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו. בכך קובע סעיף 36(ב) מירווח שונה מזה שהותווה בסעיף 36(א), אשר ראה כאמור בהודעה למוטב מחסום לביטול הזכות או לשינויה. בעניין חוזה הביטוח, הקיצבה או התגמולים או העילה הדומה, אין ההודעה הראשונית למוטב מונעת שינוי או ביטול.
איך מבטלים זכות המוטב? כאמור בסעיף 36(ב), הביטול יכול שיהיה באחד משני אופנים:
(א) בהודעה לחייב, קרי לחברת הביטוח, לקופת הקיצבה או לקופת התגמולים שהיא בגדר החייב לפי ההסדר החוזי לטובת צד שלישי שנדון בסעיף 36(ב), או לחלופין –
(ב) בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב. קרי, אין די בעריכת צוואה המבטלת או משנה זכויות אלא יש להודיע על כך לחייב, קרי לחברת הביטוח, לקופת הקיצבה, לקופת התגמולים או לדומיהם.
הטעם לקביעתה של חובת הודעה ברור בעליל: ככל שהדבר נוגע לצד החייב, יש אינטרס ציבורי במניעת חיובי כפל, ובמניעת סיבוכים משפטיים והליכים משפטיים הצפויים בעקבותיהם. החיוב לשלם כספי הביטוח, הקיצבה או התגמולים קם ונוצר מיד עם הפטירה של הנושה.
צוואה יכול שתתגלה אחר זמן, ולא אחת נפתחים ונמשכים ההליכים המשפטיים על יסוד צוואה במשך שנים אחרי מות המצווה. אם צוואה תובא לידיעת החייב זמן מה אחרי הפטירה, יקרה לא אחת שהחייב העביר את הכספים למוטב ויצטרך להתמודד לאחר מכן עם תביעת הזוכים לפי הצוואה , שאינם זהים בהכרח עם המוטב (ראה גם ד' שורץ, "שינוי המוטב בקופת גמל ובביטוח חיים" – דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 368 ,345).
אלמלא ההודעה, יכול החייב למלא בתום לב חיובו לטובת האדם השלישי – קרי המוטב – בלי שיידע כלל שצפוי בעתיד גילוי תוכנה של צוואה ששינתה או ביטלה זכויות. על כן, כתנאי לתקפות הביטול או השינוי לפי החלופה השנייה הנ"ל, נדרש מן הנושה לא רק שיערוך צוואה אלא גם שיודיע עליה לחייב.
מכאן גם נובעת המסקנה שההודעה על ביטול זכותו של המוטב או על שינויה חייבת להינתן לפני מות המצווה.
לו התכוון המחוקק לכך שדי בגילוי תוכן הצוואה כדי ליצור יסוד בדין לביטול זכותו של מוטב או לשינויה, לא היה נזקק למבנה המשפטי הכפול המוצג בסעיף 36(ב) המורכב משני נדבכים, והם הצוואה וההודעה. הרי אחרי מות המוריש מתפרסמת הצוואה ממילא, וחובת ההודעה אינה מוסיפה דבר בשלב האמור. כל הרבותא שבצירוף חובת ההודעה לביטול הזכות באמצעות צוואה הוא בכך שעניין ביטול הזכות אינו נותר חבוי בסתר עד לפטירת המוריש אלא נמסר על אתר.
מסקנה דומה עולה מנוסח מילותיו האחרות של סעיף 36(ב): הביטול או השינוי של זכויות המוטב נובעים מהחלטתו של הנושה. לגביה נאמר כי – "…רשאי הנושה בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב…"
משמע, ההקבלה הניסוחית היא ברורה. הנושה הוא שחייב להודיע לחייב והוא שחייב להודיע על עריכת הצוואה . אין די בעצם עריכת הצוואה אלא חייב להצטרף אליה מתן הודעה, וחובה זו מוטלת על הנושה. הודעת נושה בכל אחת משתי החלופות יכולה להינתן רק בחייו של הנושה, שהרי הנפטר אינו יכול למסור הודעות; כפי שההודעה הישירה לחייב ניתנת בחיי הנושה, כך גם ההודעה על הצוואה חייבת להינתן בחייו.
לשון אחר, סעיף 36(ב) בא להוסיף על האמור בסעיף 147: זה האחרון מתייחס לזכויות הביטוח והקופות ומאפשר קביעת מוטב שאינו יורש לפי דין או לפי צוואה , וסעיף 36(ב) מוסיף על כך הוראה שעניינה הצוואה, הקובעת הוראות שונות מאלו שנקבעו מעיקרו לפי סעיף 147. ההודעה הישירה לחייב שאינה לובשת לבוש הודעה על צוואה אלא הודעה על ביטול או שינוי, דומה להתניה שבסעיף 147, בשינוי צורה.
