סעיף 54 לחוק הירושה קובע כך:
(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת תוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
סעיף זה נותן ביטוי הן לגישת הפרשנות במובן הצר, זו הנצמדת למילה הכתובה ונותנת פרשנות משפטית ללשון הכתוב כאשר גבולות הלשון הן גבולות הפרשנות. והן לפרשנות במובן הרחב היינו – פרשנות החורגת מעבר ללשון הכתוב על מנת למלא חלל שנתגלה בכתוב כפי שהוא.
סע' 54 ראשיתו בפרשנות במובן הצר "כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה " וסופו פרשנות במובן הרחב – "כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות" פרשנותה של צוואתו של אדם נעשית מתוך כוונה לקיים רצונו.
עמד על כך כב' הש' מלץ בעניין כלפה (ע"א 724/87 – ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 ,עמ' 25-26): "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון; מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת'".
וחידד את הדברים כב' הנשיא א. ברק:
"במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט של הצוואה ) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה , משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה".
אלא שהמצווה אינו בין החיים ולא ניתן לשאלו באשר לרצונו כיוון שכך נקבעה המסגרת לפירוש צוואה בסע' 54 לחוק הירושה תשכ"ה-1965. המתווה ברור לכאורה – ראשית יבחן הפרשן את המשתמע מתוך לשון הצוואה ורק אם עדין תיוותר הצוואה טעונה פרשנות יבחנו הנסיבות החיצוניות – זו "תורת שני השלבים".
אך אם סברנו כי נקיטה ב"תורת שני השלבים" הינה כורח העולה מדיבורו המפורש של סע' 54 לחוק הרי שבעניין טלמצ'יו (ע"א 1900/96 – איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי . פ"ד נג(2), 817 ,עמ' 827-828) נמצא לכך עוררין.
באותו עניין הטיל כב' הנשיא הש' א. ברק ספק בתוקפה של "תורת שני השלבים" והציג את שיטת הפרשנות החד שלבית או אם נרצה "הפרשנות המשולבת" לפיה יש לנקוט בהליך חד שלבי בו אנו ממזגים את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו, עיקרה של גישה זו הוא בכך שהפרשן רשאי לפנות אל הנסיבות החיצוניות גם כאשר פרשנותו המילולית של הכתוב הינה ברורה וחד משמעית.
ההלכות הנוגעות לפרשנותה של צוואה הושפעו מההלכות הנוגעות לפרשנות החוזים הכלליים . ומעת שהובהר בפרשת אפרופים כי אין לנקוט עוד בדרך הפרשנות הדו שלבית כאשר אנו מפרשים נוסחו של חוזה, אלא על הפרשן להיות מודע בה בעת לטקסט ולנסיבותיו ויש בידו החופש ואולי אף חובה לנוע במקביל בתנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות ללא הגבלה – השפיעה הלכה זו אף על דיני פרשנות הצוואה . וכפי שהבהיר הנשיא ברק בסיפרו –
"אם בחוזה אין תחולה לתורת שני השלבים , על אחת כמה וכמה – לאור מרכזיותו של רצון המצווה בפירוש צוואתו – שאין תחולה לתורה זו בפרשנות הצוואה"
הנשיא ברק מבהיר בפרשת "טלמצ'יו" כי פרשנות במובנה הרחב כוללת בחובָּה מערכות דינים שונות החיצוניות לצוואה כדוגמת דיני הטעות, השלמת החסר, הביצוע בקירוב ותורת התחליף כאשר בראש וראשונה יש ליתן עדיפות לדיני הטעות.
דיני הטעות מתחלקים לשניים – טעות ע"פ סע' 30 (ב) לחוק, היינו טעות שנוצרה עקב פער בין המציאות האוביקטיבית לבין תפיסתו הסוביקטיבית של המצווה אותה (דוגמת חשב שראובן הוא שמעון). וטעות סופר שעיקרה פער בין כוונת המצווה לביטויה בלשון הצוואה (כתב ראובן במקום שמעון), בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה.
